Temurah · 29a
תמורה · דף כט ע"א
וּכְלִי שָׁרֵת, וּכְלִי אֲשֵׁירָה, וַעֲצֵי אֲשֵׁירָה, וּמוּקְצֶה, וְנֶעֱבָד.
אָמַר רַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה, אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מִנַּיִן לְמוּקְצֶה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״ — כֹּל שֶׁעוֹשִׂין לוֹ שִׁימּוּר.
מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, (אייתית) [אַיְיתִי] אִימְּרָא דְּצוֹמָא, וְלָא עָבֵיד לֵיהּ שִׁימּוּר, הָכִי נָמֵי דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״ קָאָמֵינָא — ״לִי״ וְלֹא לְאָדוֹן אַחֵר, וְאֵיזֶהוּ אַחֵר שֶׁמַּקְרִיבִין לוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה.
אָמַר רָבָא בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַב יִצְחָק: אֵין מוּקְצֶה אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּעַבְדוּ [בּוֹ]. עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד שֶׁיִּמְסְרוּהוּ לְכוּמְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
בָּהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְבָהָא: מִפַּלְגִיתוּ אַתּוּן אַעוּלָּא? אֲמַר לֵיהּ: לָא, עוּלָּא נָמֵי כִּי קָאָמַר — הוּא דְּשָׁפֵי לֵיהּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא: יָדַע בְּהָא לְשַׁנּוֹיֵי שְׁמַעְתָּא, וְאִי לָא דְּסָלֵיק הָתָם — לָא הֲוָה יָדַע, דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּרַמָה לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב יִצְחָק: בָּהָא מִיכָּן וּמִיכָּן הֲוָה.
דְּתָנֵי רַב חֲנַנְיָא טְרִיטָאָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוּקְצֶה אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ בּוֹ מַעֲשֶׂה, הוּא תָּנֵי לַהּ (וַהֲדַר) [וְהוּא] אָמַר לַהּ: מַאי ״מַעֲשֶׂה״? — עַד שֶׁיִּגָּזֵז וְיַעַבְדוּ בּוֹ.
אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
אָמַר רַב פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״, מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲסִירִי לְהֶדְיוֹט, לְמָה לִי קְרָא (מעטינהו) [לְמַעֹטִינְהוּ] מִגָּבוֹהַּ?
וְכֹל הֵיכָא דַּאֲסִירִי לְהֶדְיוֹט — לָא בָּעֵי קְרָא? וְהָא טְרֵפָה, דַּאֲסִירָא לְהֶדְיוֹט, וּמַעֲטֵיהּ קָרָא מִגָּבוֹהַּ!
דְּתַנְיָא: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִן הַבָּקָר״ לְמַטָּה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרֵפָה.
אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא: הָנֵי מִילֵּי — דְּנִטְרְפָה וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה, אֲבָל נִתְקַדְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה — אֵימָא (דתישרי) [דְּתִישְׁתְּרֵי] לְגָבוֹהַּ.
וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא, ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״, פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת.
הָהוּא נָמֵי אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, דְּנוֹלְדָה טְרֵפָה מִמְּעֵי אִמָּהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְיָצָאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה — אֵימָא תִּשְׁתְּרֵי לְגָבוֹהַּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ וְאֵיזֶהוּ אֶתְנַן? — הָאוֹמֵר לְזוֹנָה ״הֵולִיךְ טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ״, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, כּוּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״הֵולָיךְ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶתְנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶתְנַן.
גְּמָ׳ אָמַר מָר: וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, כּוּלָּן אֲסוּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּשָׁקְלָה אַגְרַאּ מֵאָה בְּהֵמוֹת — פְּשִׁיטָא דְּכוּלְּהוּ אֲסִירִי, מָה לִי חַד, מָה לִי מְאָה!
לָא צְרִיכָא, דְּשָׁקְלָה אַגְרַאּ חֲדָא, וְיָהֵיב לַהּ מְאָה, דְּכוּלְּהוּ מִכֹּחַ אֶתְנַן קָאָתוּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: נָתַן לָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר. נָתַן לָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, ״אֶתְנַנָּה״ קָרֵית לֵיהּ? וְתוּ, בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ, מַאי יָהֵיב לַהּ?
אֶלָּא הָכִי קָתָנֵי: נָתַן לָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ; בָּא עָלֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר. וְלֵיחוּל עֲלֵיהּ אֶתְנַן לְמַפְרֵעַ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: