וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים. הִלְכָּךְ, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא – בְּטַעְמָא, דְּאִיסּוּרָא – בְּקַפִּילָא.

וּמִין בְּמִינוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיקַם אַטַּעְמָא, אִי נָמֵי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּאִיסּוּרָא, דְּלֵיכָּא קַפִּילָא – בְּשִׁשִּׁים.

הָנְהוּ אַטְמָהָתָא דְּאִימְּלִיחוּ בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּגִידָא נַשְׁיָא, רָבִינָא אָסַר, רַב אַחָא בַּר רַב אָשֵׁי שָׁרֵי. אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי, אֲמַר לְהוּ: אַבָּא שָׁרֵי.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: מַאי דַּעְתָּיךְ – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל.

וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אֲבָל נִצְלָה בָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד.

וְכִי תֵּימָא, מַאי כְּרוֹתֵחַ דְּקָאָמַר? כְּרוֹתֵחַ דִּמְבוּשָּׁל! וְהָא מִדְּקָאָמַר כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל, מִכְּלָל דְּרוֹתֵחַ דְּצָלִי קָאָמַר. קַשְׁיָא.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כְּשֶׁהֵן מְשַׁעֲרִין, מְשַׁעֲרִין בְּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת וּבִקְדֵרָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּקְדֵרָה עַצְמָהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּמַאי דְּבָלְעָה קְדֵרָה.

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה (מְשַׁעֲרִינַן) [מְשַׁעֲרִין אוֹתָן] כְּאִילּוּ הֵן בָּצָל וְקַפְלוֹט.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְאַבָּיֵי: וּלְשַׁעֲרִינְהוּ בְּפִלְפְּלִין וְתַבְלִין, דַּאֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בְּטֵלִין! אֲמַר לֵיהּ: שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים דְּאֵין נוֹתֵן טַעַם בְּאִיסּוּרִין יוֹתֵר מִבָּצָל וְקַפְלוֹט.

אָמַר רַב נַחְמָן: גִּיד בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין גִּיד מִן הַמִּנְיָן; כְּחָל בְּשִׁשִּׁים, וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן; בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: וּכְחָל עַצְמוֹ אָסוּר, וְאִי נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת – אוֹסֵר.

אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אִיבַּעְיָא לַן: כִּי מְשַׁעֲרִינַן בְּדִידֵיהּ מְשַׁעֲרִינַן, אוֹ בְּמַאי דִּנְפַק מִינֵּיהּ מְשַׁעֲרִינַן?

פְּשִׁיטָא דִּבְדִידֵיהּ מְשַׁעֲרִינַן, דְּאִי בְּמָה דִּנְפַק מִינֵּיהּ – מְנָא יָדְעִינַן? אֶלָּא מֵעַתָּה, נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת – לֹא יֶאֱסֹר?

כֵּיוָן דְּאָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: וּכְחָל עַצְמוֹ אָסוּר, שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן כַּחֲתִיכָה דִּנְבֵלָה.

בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים, וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבָּיֵי: לְמֵימְרָא דְּיָהֲבָה טַעְמָא? וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: כִּי מַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא!

אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן?