מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים צריך להודיע קודם לכן לשני עדים ולומר דעו לכם שמכירה זו או מתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה כי אונסני ומכריחני בעל כרחי ולא יהיה ממש באותו שטר שאעשה והיום או למחר תבענא ליה בדינא ומרענא לשטרא אפומייכו שמסרתי מודעא לפניכם קודם שנעשה השטר ודוקא קודם כתיבת השטר אבל אחרי כן אין המודעא שוה כלום דאם כן כל השטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות יבא לפוסלן: ואין צריך לומר כתובו.
שטר מודעא כללא דמילתא כל מידי דזכות הוא לו אין העדים צריכין ליטול הימנו רשות והא דלא כייל ותני להו ולימא מחאה ומודעא וקנין בפני ב׳ ואין צריך לומר כתובו היינו משום דרבא קאמר להו משמיה דר״נ ולאו בחד יומא שמעינהו אלא כל מילתא שמעה באפי נפשיה והדר חברינהו רבא כחדא כסדר כמו ששמען והיינו דכתבינן ביטול מודעי בשטרי מכירה ומתנה דמעתה לא תועיל המודעא כדמוכח בערכין בפרק האומר בסופו (דף כא:) גבי גט דמהני ביטול המודעות והוא הדין לכל השטרות: הודאה בפני ב׳.
אדם שמודה לחבירו בפני ב׳ שחייב לו מנה צ״ל כתובו שיצוום הלוה לכתוב לו שטר למלוה לעדות דכל שעה שירצה לגבות חובו יוציא שטרו על הלוה אבל שלא ברשות לוה אין כותבין דחוב הוא לו וכיון דעל הלוה לכתוב והוא לא צוה איכא למימר דלא ניחא ליה לעשות חוב שחייב מלוה בשטר דעד השתא הוה מלוה על פה ואע״ג דהודה בפני עדים נאמן הוא לומר כל שעה שירצה פרעתי דקיי״ל (לקמן קע.) המלוה לחבירו בעדים א״צ לפרעו בעדים ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא א״כ יביא עדים שפרע בפניהם אפילו הוציא המלוה על הלוה כתב ידו של לוה שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי כ״ש בשטר שיש בו עדים: קנין.
סודר על כל דבר בפני ב׳ ולא בעי תלתא ומשום דגבי קיום שטרות אמר ג׳ הוצרך לפרש בכל הני דדי בשנים: ואין צ״ל כתובו.
כדמפרש טעמא לקמן: קיום שטרות בג׳.
מי שיש לו שטר על חבירו וחושש שמא ילכו העדים למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חוב הכתוב בשטר יטעון הלוה כי פרוע הוא או מזוייף הוא ויצטרך לקיים שטרו בעדים המכירים חתימת ידי עדים שבשטר ולא ימצא כיצד יעשה הולך לב״ד ומביא העדים עצמן ומעידין על חתימת ידיהן בפני ב״ד והם כותבים בסוף השטר למטה מחתימת העדים במותב תלתא כחדא הוינא ונפק שטרא דא קדמנא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמים בו ג׳ הדיינים והוא הנפק וגם אשרתא דדייני ולכך צריך ג׳ דשנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין ב״ד חצוף בסנהדרין (דף ג.) והכא אפי׳ דיעבד נמי לא דא״כ מה יש בין הנפק לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי ודומה לב׳ עדים שמעידים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול אבל כשהן ג׳ והן ב״ד זו עדות גמורה שהעידו על חתימת ידן לפני ב״ד והכשירו ב״ד את השטר ועכשיו חותמין ב״ד ששטר זה כשר הוא ודומה לפסק דין: אמר רבא אי קשיא לי.
בכל הנך דינים דאמר לי רב נחמן גבי קנין לחוד הוא דקשיא לי האי קנין למאי מדמי ליה רב נחמן אי כמעשה ב״ד דמי ומשום דדומה לדין של דיינין שמוציאים מזה ונותנין לזה ואף עדי קנין ע״י עדותן שרואין בקנין יוצא ממון זה בשעת הקנין מיד המקנה ליד הקונה ומשום דדמי למעשה ב״ד קאמר ר״נ אין צ״ל כתובו אלמא אע״ג דחוב הוא למקנה לכתוב שטר וליפות זכותו של קונה אפ״ה כותבים העדים בלא רשותו כדין כל מעשה ב״ד שכח ב״ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהן וא״כ ליבעי ג׳ כקיום שטרות: ואי לאו כמעשה ב״ד דמי.
ומשום הכי קאמר דסגי בב׳ אמאי אינו צ״ל כתובו והלא חוב לו לכתוב בלא רשותו: לעולם לאו כמעשה ב״ד.
דהא ודאי סהדותא בעלמא הוא ומשום הכי סגי בב׳: דסתם קנין לכתיבה עומד.
משום דאין לאחר קנין כלום דכיון דמקנה ליה בסודר בפני עדים וממהר להקנותו מיד ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק בקרקעות מתכוין הוא להקנותו בעין יפה ומסתמא רוצה שיכתבו לו כדאמר בכתובות בפ׳ אע״פ (דף נה.) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה כשירצו לכתוב השטר שמא חזר דסתם קנין לכתיבה עומד אבל לא קנו מיניה איכא למ״ד התם צריך לאימלוכי ביה ואע״ג דציום בהדיא לכתוב לו: אמאן דלא ציית דינא.
סרבן בדין דאי ציית דינא לימא ליה לא אניסת דאי קאניס לך אמאי לא תבעת ליה בדינא: אפי׳ עלי ועליך.
דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזימנין דאין ב״ד מזומן מיד: