ומ״ד בפני ג׳ אית ליה דרבה בר רב הונא. דבג׳ הוי גלויי מילתא ולא בתרי הלכך בפני ב׳ לא הויא מחאה דלא עבידא לאיגלויי כן נראה שיטה זו בעיני ועיקר. (הגה״ה. תמיה לי אמאי לא אמר נמי לימא בדאביי קמיפלגי ושמא משום דלא מצי גמרא לאוקמי כדברי הכל כדמוקי דרבה בר רב הונא כדמסיק למילתיה לא דכ״ע אית להו דרבה בר רב הונא כו׳. ע״כ) ולקמן נמי מוכח דמאן דבעי גלויי מילתא במחאה בעי שלשה והכי הויא מסקנא דשמעתא וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא דקאמר פלניא גזלנא הוא והלכך לרבה בר רב הונא אי מתאמרא קמי תרי לא הוי מחאה משום דאית בה משום לישנא בישא ולא יאמרו לו למחזיק ולאו מילתא היא דלא דמי ללשון הרע כלל דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק ומצוה היא לומר לו כדי שיזהר בשטרו ולכך תקנו למערער שימחה בפני עדים כדי שיוציאו את הקול תדע דהיכא דאמר להו לא תפיק לכו שותא לא הויא מחאה:
לא דכ״ע אית להו דרבה בר רב הונא. דכל גלויי מילתא לא הוי בפחות מג׳ ואי הוה בעינא גלויי מילתא במחאה היה צריך למחות בפני שלשה אבל בהכי פליגי דמ״ד בפני שנים קסבר שלא בפניו לא הויא מחאה דכיון דאין מחאה אלא בפניו די לו בשני עדים שיעידו שמיחה בו וכיון דמיחה בפניו אין לך גלויי מילתא גדול מזה שהרי ודאי ידע המחזיק שמיחה בו זה ויזהר בשטרו ומ״ד בפני ג׳ קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה והלכך היכא דמיחה שלא בפניו צריך ג׳ משום גלויי מילתא דכיון דידעי ג׳ כאילו כל העולם יודעין:
איבעית אימא דכ״ע מחאה שלא בפניו הויא מחאה. כדאוקי מתני׳ וכדפסק הלכתא וכ״ע כרבה בר רב הונא סבירא להו דאין גלויי מילתא במחאה שלא בפניו אלא בג׳:
והכא בהא קמיפלגי מ״ד בפני שנים קסבר סהדותא בעינן. ודי לנו בשני עדים שיעידו שמיחה זה בתוך ג׳ ואם יבא הדבר לאזניו יבא דמאחר שיוכל לבא לאזניו של מחזיק בשום ענין בעולם הויא מחאה דלא חייש אלא שלא יתרה בהם לכסות הדבר דכיון דלישנא בישא ליכא במחאה שמא אלו עצמן ילכו ויגידו למחזיק או יאמרו לאחרים שיאמרו לו:
גלויי מילתא בעינן. שידע כל העולם וכיון דנודע לג׳ כאילו נודע כבר למחזיק דמי דמסתמא ידע במחאה זו אבל בשנים מסתמא לא ידע:
מחויאתה למחויי. שהיה אחד מחזיק בנכסיו והיה רוצה למחות ומיחה קמייהו בפני שלשתן וה״ה לפני שנים כדאמר רבא לקמן מחאה בפני ב׳ ואין צריך לומר כתובו אלא הכי הוה עובדא וכן פסק ר״ח דמחאה בפני שנים:
לשנה אחרת אתא. פעם שניה ומיחה קמייהו ס״ל דכל שנה ושנה צריך למחות ואם מיחה פעם ראשונה ושניה ולא מיחה בשנה שלישית איגלאי מילתא דשלא כדין מיחה ראשונה ושניה ולסוף שנה שלישית זו הויא חזקה ולא צריך להזהר בשטרו:
לא צריכת. למחות כל שנה ושנה אבל פעם אחת מיהא צריך למחות בכל ג׳ וג׳ כדלקמן שלא יהו ג׳ שנים רצופים בלא מחאה ומיהו אינהו לא איירי בהכי מידי אלא למעוטי ג׳ מחאות בתוך ג׳ שנים באו דדי בשנה ראשונה ושוב אין צריך למחות בכל הג׳ שנים:
ה״ג אמר ר״ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג׳ וג׳. דאע״ג דמשמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות ה״מ בהנהו ג׳ אבל בסוף ג׳ צריך למחות עדיין דלא נהוי תלת שנין בלא מחאה דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אחר המחאה טפי לא מיזדהר והכי הלכתא ואע״ג דתהי בה רבי יוחנן תמיה היה אבל ירא היה לחלוק על בר קפרא וגם ר״ח פסק כן וי״מ טעמא דצריך למחות בסוף ג׳ כדי שלא יטעון לאחר המחאה מכרת לי ולא נהירא דכיון דעל כרחו מודי דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחת בה אינו נאמן לומר אחרי כן החזקתי בה בתורת מכירה:
תהי. מחשב ומקשה בה:
וכי גזלן יש לו חזקה. כלומר אמאי צריך למחות בסוף כל ג׳ והלא משמיחה המערער שנה ראשונה והוציא קול על זה שהוא גזלן היה לו להזהר בשטרו כל הימים עד שירד עם זה לדין או עד שיראה את שטרו אחר המחאה לב״ד ומדלא נזהר בשטרו יפסיד דאיכא למימר גזלן הוא והיינו דקפריך גזלן ס״ד הא קטעין שטר היה לי קודם המחאה ואבד ומספיקא הוא דאנן מפסידין אותו את הקרקע לפי שלא נזהר בשטרו אלא אימא כגזלן וכדפרישית:
ערער וחזר וערער. בסוף כל ג׳ וג׳ בר קפרא לטעמיה דאמר צריך למחות בסוף כל ג׳ וג׳ הילכך מנהג הוא לערער הרבה פעמים:
ערער. מיחה בפני עדים:
אם מחמת טענה ראשונה ערער. דבכולהו מחאות טעין קאכיל לארעאי בגזלנותא הרי זו מחאה והלכך אין לו חזקה למחזיק אבל אם במחאה ראשונה הזכיר שבגזלנות ירד אל שדה זו ובמחאה שניה הזכיר כי משכנתא בידו ואני מוסר לכם עדות זו כדי שלא יחזיק בה ויאמר מכורה היא בידי כיון ששינה בטענתו אינה מחאה ונתקיימה החזקה ביד המחזיק וה״ה למוחה ג׳ מחאות בתוך שלש שנים משני טענות המכחישות זו את זו דאין כאן מחאה כלל לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה לסוף ג׳ דכיון דמיחה מחאה אחרת בשנה שניה שמכחשת מחאה של שנה ראשונה מודה הוא דההיא מחאה שלא כדין הוה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובטלה לה לההיא מחאה קמייתא וכ״ש זו שניה דהוחזק כפרן וכמי שלא מיחה בתוך ג׳ כלל דמי:
ה״ג בפי׳ ר״ח מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. אלא כותבים לו העדים שטר מחאה למערער להיות בידו לעדות שמיחה בתוך ג׳ ואע״פ שלא צוה אותם דזכין לו לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו דמסתמא ניחא ליה: