דלאחר שישבה שמונה נקיים יצתה מן הספק ממה נפשך אפילו תאמר שנים הראשונים סוף זיבה היו הרי כלו לה ממנין האחרון י״ח ימים ויצאו ימי נדות וזוב ותחילת נדה היא אבל יום שמיני עצמו ספק הוא דיש לומר שנים מן הי״ב היו סוף זיבה והעשרה שבעה מהן לנדות והשלשה לזוב והויא זבה וז׳ נקיים ישבה ושמיני זה שראתה בו עדיין מן האחד עשר הוא ואינה תחילת נדה שאין בין סוף נדה לתחילת נדה פחות מי״א יום(א) דכלו הי״ב ימים ממנין האחרון או שמא תחילת נדה היא שיום ראשון של שנים עשר תחילת נדה היה ולסוף שבעה כלו להם ימי נדות והתחילו בשמיני ימי זיבה וליום שנים עשר הלכו להם מימי זוב חמשה נמצא שיכלו להם ימי זוב לסוף ששה ולסוף ששה כלו ימי נדה וזוב והרי ישבה [שבעה] נקיים לזיבה ושמיני זה תחילת נדה הוא והיינו ספק וקלקול גדול שלא תחזור לפתח נדתה עד לאחר י״ז יום דהדרא והויא לה טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה ואם בימי זיבה ואם תפסוק לאחר ראיית שמיני זה שבעה ימים ותראה ותרצה לשמור יום כנגד יום נחמיר עליה ונאמר שמא יום שראתה בו סוף זיבה היה ועכשיו תחילת נדה הוא או אם תראה ג׳ ותרצה למנות ארבעה ימים נחמיר עליה ונאמר שמא אותו יום שמיני שראתה בו תחילת נדה היה ועכשיו בימי זוב היא וזבה היא וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב שבעה נקיים: שלשה עשר פתחה שבעה.
(ב)ב׳ (ימים) קמאי מספקינן לסוף זיבה פשו להו י״א וז׳ נקיים הרי י״ח: שאין פתח בטועה פחות משבעה.
שאפילו ראתה ארבעה עשר אינה חוזרת לפתחה בפחות מז׳ נקיים דממה נפשך זבה היא כל זמן שלא ישבה ז׳ נקיים לא תצא מידי זיבה: א״ל רב אדא וכו׳.
רב אדא טעי וסבר דכל הנך י״ז וט״ז וט״ו למשרייה לגברא קאמרי: נדה ופתחה.
שתדע מאימת תמנה ימי נדה שאם תראה שלשה או ארבעה ימים לא תמנה אלא שלשה והם ואינך יהיו לה ימי זוב שאם תראה אחר תהא שומרת יום: כל הטועות זבות.
לקמן מפיך לה ומפרש אלא כל זבות הטועות כלומר כל הנך דאיכא בהנך דלעיל דמצינן לספוקינן בזבות כגון כולהו בר מיום אחד טמא ושני ימים טמא דבציר מתלתא יומי טמא ליכא לספוקה בזבה: מביאות קרבן.
לסוף שבעה נקיים שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה כדין זבה דשמא זבות היו: ואינו נאכל.
החטאת אינה נאכלת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבילה דחולין מלוקין אינן אלא נבילה והעולה קריבה על תנאי אם זבה היא תהא לחובתה ואם לאו תהא לנדבה אבל חטאת נדבה ליכא: חוץ מפתחה ז׳ ופתחה ח׳ שמביאות קרבן ונאכל.
דממה נפשך כיון דראתה י״ב רצופין זבות נינהו דאי נמי אמרת שני קמאי לסוף זיבה אפ״ה הויא תחלת נדות וזיבה ממנין האחרון דהא פשו להו י׳ ימים ז׳ לנדות וג׳ לזוב וכ״ש אי קמאי הוו תחלת נדות או ג׳ מינייהו סוף זיבה ממה נפשך זבות הן אבל כולהו קמייתא ספק זבות הן דאיכא למימר ג׳ ימים מהנך זיבה הוו וזבה היא ואיכא למימר לאו זבה היא דב׳ יומי קמאי מסוף זבות ותו לא הויא זבה ממנין האחרון: אטו כל הטועות זבות.
והא חששא בעלמא הוא ולאו ודאי זבות נינהו: אלא כל זבות הטועות.
דמשמע כל שיש לספקו בזוב מחמת טעותו דהיינו משלשה ימים טמא ראיתי ואילך: מתני׳ אין טוהר בנגעים בפחות משבוע אחד.
להסגר: גמ׳ נגעי אדם.
יש בהם בשבוע אחד כדכתיב בפרשה: נגעי בתים.
שלש שבועות כדתניא בתורת כהנים ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה כו׳ ומנין שאם עמד הנגע בעיניו בזה ובזה בשבוע ראשון ושניה מנין שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע והיינו שבוע שלישי ת״ל ובא הכהן ואם בא יבא הכהן מה מצינו וכו׳: אלו נגעי אדם.
שנבררין בשבוע אחד אם לטהר אם ליחלט וצדקה גדולה היא זו: אלמלא צדקתך כו׳.
כדמפרש לקמן: במאי קמיפלגי [וכו׳].
רבי אלעזר אמר כובש. הקב״ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות: נושא.
נושא ומגביה כף העונות למעלה כדי שיכריעו הזכיות: רבה כר׳ אלעזר.
והכי קאמר צדקתך כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה: ורב יהודה כר׳ יוסי [בר״ח].
והכי קאמר אלמלא צדקתך כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעין עד תהום רבה: מתני׳ אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין.
של שלשים יום בשנה ועולא מפרש טעמא בגמ׳: פחות משנים.
ליום שני לאפייתן: ולא יותר על שלש.
ליום שלש לאפייתן נאכלין ותו לא חל יום טוב של עצרת להיות באחד בשבת נאפות בערב שבת שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא י״ט ונאכלות בי״ט לאחר תנופתן דהיינו ליום שלישי וכשחל עצרת באחד משאר ימי השבת נאפות ערב י״ט ונאכלות בי״ט שהוא שני לאפייתן: לחם הפנים כו׳.
כיצד נאפין בערב שבת ונאכלין לשבת האחרת שהוא יום תשיעי לאפייתן חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות חמישי בשבת וששי בשבת נאפה לחם הפנים ברביעי בשבת ונסדר בשבת ונאכל בשבת שניה שהוא אחד עשר לאפייתו: קטן נימול לשנים עשר.
כיצד נולד בין השמשות של ערב שבת אינו נימול בשבת דשמא תשיעי הוא דבין השמשות ספק יום ספק לילה ואם יום הוא נמצא שבת יום תשעה ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יו״ט ואם חלו שני ימים טובים של ר״ה אחר אותו שבת אינו נימול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו: גמ׳ לא נראה לחכמים לעבר יותר על שמונה כו׳.
ורישא דמתניתין דקתני אין פוחתין מד׳ חדשים מעוברין דלא עבדינן חסירין יותר על שמונה אבל שמונה עבדינן ולא מפרש השתא ועולא מפרש לה לקמן ורב הונא אית ליה דעולא: דאם כן.
דעבדינן תשעה מליאים קדים אתי סיהרא חדתא תלתא יומא קודם ר״ה שבין מולד תשרי זה למולד תשרי הבא ד׳ ימים וח׳ שעות ותתע״ו חלקים ואם מולד תשרי זה בתחילת ליל שבת נמצא מולד תשרי הבא בשמונה שעות ליום ארבע בשבת וכשאנו מסדרין החדשים אחד מלא ואחד חסר נקבע ראש השנה ביום המולד שסדר תולדות הלבנה אחד מלא ואחד חסר שחדש לבנה תשעה ועשרים יום וחצי ושתי ידות שעה וע״ג חלקים הרי לשני חדשים נ״ט ימים היינו חודש אחד מתשעה ועשרים וחדש אחד משלשים יום וכשאנו עושין שבעה מליאים נדחה ראש השנה יום אחד לאחר המולד ואם שמונה מליאים נדחה שני ימים ואם תשעה מליאים נדחה שלשה ימים: