Arakhin Daf 8a — Talmud Bavli

ח ע"א

Arakhin · 8a

ערכין · דף ח ע"א

נָתַן אַרְבַּע לָרִאשׁוֹנָה וְאַחַת לַשְּׁנִיָּה — יְדֵי שְׁנִיָּה יָצָא, יְדֵי רִאשׁוֹנָה לֹא יָצָא, כּוּלְּהוּ מְשַׁעְבְּדָן לְרִאשׁוֹנָה.

בָּעֵי רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיוּ בְּיָדוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים וְאָמַר ״שֵׁנִי עֶרְכִּי עָלַי״ בְּבַת אַחַת, מַהוּ? כֵּיוָן דִּבְבַת אַחַת נָדַר — כִּי הֲדָדֵי תָּפְסָן, יָהֵיב תַּרְתֵּי וּפַלְגָא לְהַאי וְתַרְתֵּי וּפַלְגָא לְהַאי, אוֹ דִלְמָא כּוּלְּהוּ חַזְיָא לְהַאי וְכוּלְּהוּ חַזְיָא לְהַאי? תֵּיקוּ.

אֵין בַּעֲרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע וְלֹא יָתֵר כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי?

הָא קָמַשְׁמַע לַן: פָּחוֹת מִסֶּלַע הוּא דְּלֵיכָּא, הָא יָתֵר עַל סֶלַע אִיכָּא; יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים הוּא דְּלֵיכָּא, הָא פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים אִיכָּא, וּסְתָמָא כְּרַבָּנַן.

מַתְנִי׳ אֵין ״פֶּתַח בְּטוֹעָה״ פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: טוֹעָה שֶׁאָמְרָה ״יוֹם אֶחָד טָמֵא רָאִיתִי״, פִּתְחָהּ שִׁבְעָה עָשָׂר.

״שְׁנֵי יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שִׁבְעָה עָשָׂר.

״שְׁלֹשָׁה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שִׁבְעָה עָשָׂר.

״אַרְבָּעָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שִׁשָּׁה עָשָׂר.

״חֲמִשָּׁה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר. ״שִׁשָּׁה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ אַרְבָּעָה עָשָׂר.

״שִׁבְעָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר.

״שְׁמוֹנָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ שְׁנֵים עָשָׂר.

״תִּשְׁעָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ אַחַד עָשָׂר.

״עֲשָׂרָה יָמִים טָמֵא רָאִיתִי״ — פִּתְחָהּ עֲשָׂרָה. ״אַחַד עָשָׂר״ — פִּתְחָהּ תִּשְׁעָה.

רש״י

שהעריכו הכהן על הראשונה תחילה לא יצא ידי ראשונה דבעי למיתב כל מה דבידיה כרבנן ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום היא: כולהו חזיא להאי כו׳.

ועדיין אחד מן הערכין עליו: הא יותר על סלע איכא.

אף על גב דליכא חמשים סלע דאם היו בידו חמש סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופחות מחמשים וסתמא כרבנן דלר׳ מאיר ליכא השג יד שיהא יותר על סלע ופחות מחמשים במי שערכו חמשים [אלא או חמשים] או סלע: מתני׳ פתח.

תחילת נדות שזה דין נדה דאורייתא ראתה היום מונה ששה והוא ראתה שנים מונה חמשה והן ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב טובלת ומשמשת ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת ואם ראתה בהן ג׳ רצופין הויא זבה גמורה וטעונה ספירה ז׳ נקיים וקרבן ואם משכו ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב שבעה נקיים ישבה ז׳ נקיים וראתה הויא תחילת נדה ומונה ששה והוא חוזרת לעניינה ככל המפורש ואם לא ראתה באותן י״א יום ג׳ רצופין אינה זבה וכשתראה אחרי כן בין ראתה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הויא תחילת נדה ואפילו תראה שלשה רצופין אינה מונה אלא ארבעה והן שאין ימי זוב אלא באותן י״א יום שבין סוף נדה זה לתחלת נדה הבאה וכן מפורש בהלכה אחרונה של מסכת נדה (דף עב.): אין פתח בטועה פחות משבעה.

טועה שראתה היום ואינה יודעת אם בימי נדתה עומדת אם באותן אחד עשר יום של זיבה אין חוזרת לפתח נדותה בפחות מז׳ נקיים: ולא יותר על י״ז.

נקיים כדמפרש בגמ׳: גמ׳ תנו רבנן טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי.

היום ואינה יודעת אם בימי תחילת נדות הוא וצריכה למנות ששה והוא אם באותן אחד עשר ימי הזוב הוא ואינה צריכה לשמור אלא יום כנגד יום: פתחה שבעה עשר.

שאם לא תראה עד לאחר י״ז לבד מיום זה אז חוזרת לפתח נדותה למנות ששה והוא דממה נפשך לאחר י״ז לבד מיום זה יצתה מספק של ימי הזוב דאם יום זה שראתה מתחילת ימי זיבה היה כיון שכלו י״א יום יצתה ימי הזוב והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר י״ז ותחילת נדה היא ואפילו אם תאמר שיום זה תחילת נדה היא אעפ״כ יצתה ימי הזוב שהרי עברו ששה להשלמת ימי נדותה ואחד עשר שבין נדה לנדה הרי י״ז ולאחר י״ז כשראתה תחילת נדה היא אבל אם תראה ביום י״ז לא יצתה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה דיש לומר שמא יום זה שבאת לפנינו כשראתה ראשון לימי נדה היה ויום י״ז שראתה בו סוף אחד עשר יום שבין נדה לנדה הוא ואינה צריכה שימור או שמא יום ראשון שבאתה לפנינו מימי זיבה הוא וכשכלו י״א יום יצתה מימי הזוב ויום י״ז שראתה בו תחילת נדה הוא וצריכה למנות ששה והוא וכל שכן אם תראה קודם י״ז ובספיקא זו תעמוד לעולם עד שתשב י״ז נקיים וכל זמן שהיא בספיקה זו מקולקלת היא מאד שלעולם נחמיר עליה מספק שכשתראה יום אחד בתוך אלו ימי שבעה עשר נאמר תחילת נדה וצריכה ששה והוא וכשתראה שלשה רצופין נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן מספק ואינו נאכל אבל לאחר י״ז אין להחמיר דודאי תחילת נדה ואם תראה שלשה רצופין תמנה ארבעה והן ולבסוף שבעה אם תראה תשמור יום כנגד יום ויום שלשה תהא זבה: שני ימים טמא ראיתי פתחה י״ז.

לבד משני ימים הללו שאם לא תראה עד לאחר י״ז תחילת נדה היא ממה נפשך אם שני ימים הללו מימי הזוב הרי כלו להם ימי הזוב לתשעה ימים אחר השנים וכשהרחיקה וראתה לסוף י״ז תחילת נדה ואם תחילת נדה היא הרי כלו להם ימי נדות וזוב לסוף ששה עשר אחר השנים שימי נדות וזוב אינן אלא י״ח וזו שלא ראתה עד לאחר י״ז שהוא יום עשרים לתחילת ראיית הספק נדה היא אבל אם תראה ביום י״ז וכל שכן קודם לכן לא יצתה מן הספק דשמא אלו שני ימים תחילת נדה היו ולסוף ששה עשר אחר השנים כלו ימי נדות וזוב וזו שראתה ביום י״ז תחילת נדה היא או שמא אחד משני הימים סוף י״א של זיבה היה והשני תחילת נדה ולא כלו ימי נדות וזיבות עד לאחר י״ז וזו שראתה ביום י״ז סוף זיבה היא והרי היא בספק וכל שכן אם תראה קודם כגון אם תראה ביום י״ג וי״ד עומדת בספק דשמא ב׳ ימים הללו שבאתה לפנינו סוף ימי זוב היו וזו שלא ראתה שוב עד יום י״ג תחילת נדה היא או שמא שני הימים תחילת נדה היו ויום י״ג זה שמיני של ימי הזוב הוא ותשמור יום כנגד יום וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב י״ז נקיים: שלשה ימים טמא ראיתי פתחה י״ז.

כמו שפירשתי אבל קודם לכן כגון י״ז עצמו עומדת בספק וי״ל שמא שני ימים מהשלשה היו סוף זיבה והשלישי תחילת נדה ויום י״ז זה סוף זיבה הוא או שמא כולן השלשה תחילת נדה היו ולסוף ט״ו לבד מהשלשה כלו ימי נדות וזוב ויום י״ז זה תחילת נדה הוא אבל ליום י״ח יצתה מן הספק ממה נפשך: ארבעה ימים וכו׳ פתחה ששה עשר.

שאם לא תראה עד לאחר ששה עשר לבד מהנך יצתה מן הספק ממה נפשך אם תחלת נדה היו הרי כלו ימי נדות וזוב לסוף י״ד אחר ד׳ הללו ואם ימי זוב היו כל שכן שכלו קודם ששה עשר ועכשיו תחילת נדה היא וא״ת שנים מהן היו סוף זיבה והשנים תחלת נדה אעפ״כ לסוף ששה עשר כלו ימי נדות וזוב והא ליכא למימר שמא השלשה סוף זיבה היו והרביעי תחילת נדה ולא כלו עד סוף י״ז דאם השלשה היו סוף זיבה כשראתה בד׳ אינה תחילת נדה דכיון שראתה ג׳ רצופין בימי זיבה זבה היא ולא תצא לעולם מידי זיבה להיות תחילת נדה עד שתשב שבעה נקיים כדכתיב (ויקרא טו) ואם טהרה מזובה וספרה וגו׳ ולאחר שישבה שבעה נקיים חזרה לתחילת נדותה אבל אם תראה קודם לכן אפילו ביום ששה עשר איכא לספוקה בסוף זיבה ותחילת נדה דשמא שנים מהארבעה היו סוף זיבה והשנים תחילת נדה ויום ששה עשר סוף זיבה או שמא הארבעה היו תחילת נדה או סוף זיבה וכבר יצתה מימי נדות וזוב: ה׳ ימים טמא ראיתי פתחה ט״ו.

ממה נפשך לאחר ט״ו תחילת נדה היא אם תראה אבל יום ט״ו עצמו אם תראה בו הויא ספק דשמא שנים מהחמשה היו סוף זיבה והשלשה ימי נדות ועדיין יום ט״ו זה סוף ימי הזוב הוא וכן כולה ברייתא מספקינן לה שנים הראשונים בסוף זיבה והאחרונים מן הנדות אבל טפי מהכי ליכא לספוקי דאי אמרת ג׳ מהן סוף זיבה תו לא הוו אחריני ימי נדות כל זמן שלא ישבה ז׳ נקיים והשתא כי חזיא לאחר שישבה את ז׳ הימים הנקיים תחילת נדה היא:

7b All dapim 8b

Text: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · Rashi: Beis Seforim (JewishContent.org)