אם היו מסובין בשבת עד הלילה מפסיקין אכילתן ומבדילין: אין מביאין את השולחן.
לאכול משקדש היום אא״כ קידש: ואם הביא.
קודם לכן אי נמי אין מביאין את השולחן בערב הפסח אפילו מבעוד יום אא״כ קידש כדאמרן דאפי׳ רבי יוסי מודה בערב הפסח: איקלע לבי ריש גלותא.
והיו מסובין על השולחן בערב שבת וקידש עליהן היום ופרס מפה וקידש: ידי יין לא יצאו.
שאם יש להם יין לשתות בביתם חייבין לברך בורא פרי הגפן שאינם פטורין בברכת הכוס (על שתיית) יין בלא ברכה מאחר שעקרו ממקומן: אין רשב״ם
כך מפסיקין להבדלה. אם היו מסובין בשבת עד הלילה מפסיקין אכילתן ומבדילין:
מאי לאו עקירת שולחן. ומדקאמר כשם שמפסיקין מכלל דלא סגי במפה:
ה״ג רבה בר בר חנה איקלע לבי ריש גלותא אייתו תכא לקמיה פרס מפה וקידש תניא נמי הכי. ולא גרסי׳ ושוין אלא ה״ג אין מביאין כו׳. והכי פירושה רבה בר בר חנה איקלע לבי ריש גלותא ולא היו אוכלין קודם חשיכה ולאחר שיצאו מבית הכנסת החשיך אייתו תכא לקמיה הביאו את הפת על השולחן כמו שאנו עושין קודם קידוש פרס מפה על הלחם ואח״כ קידש לפי שברצונו לא היו מביאין את הלחם על השולחן עד לאחר קידוש כדתניא לקמיה לפיכך פרס מפה על הלחם והיינו כעין סילוק שולחן וכמי שאינו דומה וראיה לדבר שכן עושין דקתני מתני׳ (לקמן דף קיד.) מזגו לו כוס ראשון ואח״כ הביאו לפניו ירקות וחזרת מטבל בחזרת מכלל דעד השתא לא אייתי וטעמא כדפריש בשאילתות דרב אחאי גאון בפרשת וישמע יתרו וכתוב בהו הכי וקרובי תכא מקמי דליקדיש לקדושא דשבתא לא מקרבינן מ״ט כי היכי דתיתי סעודה ליקרא דשבתא והיכי דקריבו לא מסלקינן ליה אלא פורס עליו מפה ומקדש דתניא ושוין שאין מביאין את השולחן אא״כ קידש ואם הביא פורס עליו מפה ומקדש והיכא דאתחיל סעודתא מדאנהר במעלי שבתא וקדיש עליה יומא פורס מפה ומקדש ומטעם זה נהגו לפרוס מפה ללחם עד לאחר קידוש בשבתות ויו״ט. ויש מפרשין איקלע לבי ריש גלותא והיו מסובין על השלחן בע״ש וקדיש יומא ופריס מפה וקדיש ולא נהירא לי דהא ברייתא דלקמיה דמסייעין ליה מיניה לא מפרשא בהפסקה אלא בתחלת אכילת לילי שבת:
ושוין. לא ידענא אהיכא קאי ואיכא למימר ושוין רבי יוסי ור׳ יהודה דפליגי בהפסקה הכא מודי ר׳ יוסי דלכתחלה מיהת אין מביאין קודם קידוש אע״פ שלא אכלו עד לאחר קידוש ואית דמפרשי ושוין ב״ש וב״ה דפליגי באלו דברים (ברכות ד׳ נא:) דאמרי ב״ש נוטלין לידים ואח״כ מוזגין את הכוס לקידוש וב״ה אומרים איפכא אפ״ה היכא דנטל ידיו מודין ב״ש דאין מביאין את השולחן עם האוכלין אלא א״כ קידש וכדפרישית טעמא לעיל ונראה בדיני דאיידי דאמרינן לקמיה תנא חדא שוין שאין מתחילין כו׳ שיבשו למעלה הספרים וכתבו נמי ושוין שאין מביאין כו׳ וטעות הוא בידם ולא גרסי׳ ליה:
תני חדא שוין. ר׳ יהודה ורבי יוסי דפליגי לעיל בין באכילת ערב שבת מן המנחה ולמעלה בין בהפסקה:
שאין מתחילין. לאכול מן המנחה ולמעלה:
משכחת לה בערב הפסח. כדקאמרת דאפי׳ רבי יוסי מודי בערב הפסח:
כאן קודם תשעה. שוין שמתחילין לאכול ומשהתחילו בהיתר אוכלין עד שתחשך אפילו לרבי יהודה:
כאן לאחר ט׳. הוא דפליגי דלרבי יהודה אין מתחילין כדתניא לעיל בהדיא לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מט׳ שעות ולמעלה כו׳ רבי יוסי אומר כו׳:
שקידשו בבהכ״נ. הוא קידוש שמקדש שליח ציבור בלילי שבתות וימים טובים בבהכ״נ:
ידי קידוש יצאו. אע״פ שלא שתו דקי״ל דהמקדש צריך שיטעום אם לא טעם אלא א׳ מהם יצאו כולן ידי חובתן כדמוכח בעירובין בשילהי בכל מערבין (ד׳ מ:) ומיהו לכתחלה צריך שיטעמו כולן ולא צריכין תו לאקדושי בביתן דלא בעי רב קידוש במקום סעודה הלכך אע״ג דלא אכלי בבית הכנסת נפקי:
ידי יין לא יצאו. שהם יש להם יין בביתם לשתות חייבין לברך בפה״ג שאינן פטורין בברכת הכוס של שתיית יין ששתו בבהכ״נ מאמר שעקרו ממקומן דה״ל היסח הדעת וצריך לברך אבל המקדש בביתו על שולחנו בשבת א״צ לברך על היין שבתוך הסעודה שהרי פוטרו יין שלפני הסעודה כדתנן בכיצד מברכין (ברכות ד׳ מב.) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ומוקי לה בגמרא בשבתות ובימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין: