וְאִי תְּנָא ״שָׁעָה אַחַת״, מִשּׁוּם דְּלָא נָחֵית לְדַוְקָא. אֲבָל אַחַת וּמֶחֱצָה, דְּנָחֵית לְדַוְקָא — אֵימָא לָא לִימְנֵי תַּרְתֵּי, קָמַשְׁמַע לַן כּוּלְּהוּ — נָזִיר שְׁתַּיִם.

מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אַחַת״ — נָזִיר שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁאֵין נְזִירוּת לְשָׁעוֹת.

גְּמָ׳ אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם״, אֲבָל אָמַר ״שְׁלֹשִׁים [יוֹם] וְיוֹם אֶחָד״ — נָזִיר שְׁתַּיִם.

רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּדָרֵישׁ לִישָּׁנָא יַתִּירָא.

דִּתְנַן: לֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת — אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עוּמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.