דְּאָמַר מָר: גִּילַּח עַל אַחַת מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא.

מֵיתִיבִי: אָשָׁם מְצוֹרָע שֶׁנִּשְׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא נִיתַּן מִדָּמוֹ עַל גַּבֵּי בְּהוֹנוֹת – הֲרֵי זֶה עוֹלֶה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְטָעוּן נְסָכִים, וְצָרִיךְ אָשָׁם אַחֵר לְהַכְשִׁירוֹ. תְּיוּבְתָּא דְרַב.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִנְחַת הָעוֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – כְּשֵׁירָה, וּשְׁיָרֶיהָ אֵין נֶאֱכָלִין עַד שֶׁתָּבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר אַחֶרֶת וְתַתִּירֶנָּה.

שֶׁשְּׁיָרֶיהָ אֵין נֶאֱכָלִין עַד שֶׁתָּבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר אַחֶרֶת, מִקְרָב הֵיכִי קָרְבָה? ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: קָסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֵין מְחוּסָּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם.

מֵתִיב רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק: יֵשׁ בָּעוֹפוֹת שֶׁאֵין בַּמְּנָחוֹת, יֵשׁ בַּמְּנָחוֹת שֶׁאֵין בָּעוֹפוֹת. יֵשׁ בָּעוֹפוֹת – שֶׁהָעוֹפוֹת בָּאִין בְּנִדְבַת שְׁנַיִם, אֲבָל מְנָחוֹת ״נֶפֶשׁ״ כְּתִיבָא.

וּמְחוּסְּרֵי כַפָּרָה: זָב, וְזָבָה, יוֹלֶדֶת, וּמְצוֹרָע.

וְהוּתְּרוּ מִכְּלַל אִיסּוּרָן בַּקּוֹדֶשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמְּנָחוֹת.

וְיֵשׁ בַּמְּנָחוֹת – שֶׁהַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת כְּלִי, וּתְנוּפָה וְהַגָּשָׁה, וְיֶשְׁנָן בַּצִּיבּוּר כְּבַיָּחִיד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעוֹפוֹת.

וְאִם אִיתָא, בִּמְנָחוֹת נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, דְּהוּתְּרוּ מִכְּלַל אִיסּוּרָן בַּקּוֹדֶשׁ, וּמַאי נִיהוּ? מִנְחַת הָעוֹמֶר.

כֵּיוָן דְּאֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם, לָאו אִיסּוּרָא הוּא.

מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: הִקְדִּים מַתַּן שֶׁמֶן לְמַתַּן דָּם – יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁמֶן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן שֶׁמֶן אַחַר מַתַּן דָּם, מַתַּן בְּהוֹנוֹת לְמַתַּן שֶׁבַע – יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁמֶן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן מַתַּן בְּהוֹנוֹת אַחַר מַתַּן שֶׁבַע.

וְאִי אָמְרַתְּ אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם, אַמַּאי יַחְזוֹר וְיִתֵּן? מַאי דַּעֲבַד עֲבַד!

אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הִלְכוֹת מְצוֹרָע, דִּכְתִיבָא בְּהוּ הֲוָיָיה, דְּאָמַר הַכָּתוּב: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״, ״תִּהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא.

מֵתִיב רַב פָּפָּא: הִקְדִּים חַטָּאתוֹ לַאֲשָׁמוֹ – לֹא יִהְיֶה אַחֵר מְמָרֵס בְּדָמָהּ, אֶלָּא תְּעוּבַּר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אַמַּאי קָא מוֹתֵיב רַב פָּפָּא? וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר: שָׁאנֵי הִלְכוֹת מְצוֹרָע, דִּכְתִיבָא בְּהוּ הֲוָיָיה! אֶלָּא רַב פָּפָּא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: אֵימָא הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה, שְׁחִיטָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא, וְאִי אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם – יְהֵא אַחֵר מְמָרֵס בְּדָמָהּ, וְלַקְרֵיב אָשָׁם, וַהֲדַר לַיקְרֵב חַטָּאת!

אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּקָסָבַר הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר, דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים,