תֵאָפֶה חָמֵץ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״! לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא אַחַת עַל כּוּלָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֵאָפֶה״.

אֲפִיָּיה בַּכְּלָל הָיָתָה, לָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ? מָה אֲפִיָּיה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא מַעֲשֶׂה יְחִידִי, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אַף אֲנִי אָבִיא לִישָׁתָהּ וַעֲרִיכָתָהּ.

וְכׇל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ, לְאֵיתוֹיֵי קִיטּוּף, שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה יְחִידִי, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

אֲנַן מֵ״חֶלְקָם״ קָאָמְרִינַן.

וְאֵימָא: כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״, מַאי ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

וְאֵימָא: אֲפִיָּיה, דִּפְרַט בַּהּ רַחֲמָנָא, לִיחַיַּיב חֲדָא; אִינָךְ לִיחַיַּיב חֲדָא אַכּוּלְּהוּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.

וְאֵימָא: ״לֹא תֵעָשֶׂה״ – כָּלַל, ״לֹא תֵאָפֶה״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; אֲפִיָּיה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

אָמַר רַבִּי אַפְטוֹרִיקִי: מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה, וְכׇל כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה – אֵין דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט.

מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: וּכְלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה אֵין דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט? וְהָתַנְיָא: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט הָעֹלָה לִפְנֵי ה׳ חַטָּאת הוּא״ – הֵיכָן עוֹלָה נִשְׁחֶטֶת? בַּצָּפוֹן, אַף זֶה בַּצָּפוֹן.

וְכִי אָנוּ מִכָּאן לְמֵידִין? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״! הָא לְמָה זֶה יָצָא? לְקוֹבְעוֹ, שֶׁאִם לֹא שָׁחַט אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן – פְּסָלוֹ.

אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ יָצָאת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה״, זֶה בָּנָה אָב לְכׇל חַטָּאוֹת שֶׁטְּעוּנוֹת צָפוֹן.

טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן, וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן. מַאי טַעְמָא?

לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵה כְּלָל וּפְרָט, וְאַף עַל גַּב דִּמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה, דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: הַאי כְּלָל וּפְרָט הוּא?! פְּרָט וּכְלָל הוּא, וְנַעֲשָׂה כְּלָל מוֹסִיף עַל הַפְּרָט, (וְאִיתְרַבִּי) [וְאִיתְרַבּוֹ] לְהוּ כֹּל מִילֵּי.

אֶלָּא תַּנָּא, ״אֹתוֹ״ קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן, דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֹתוֹ״.

וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת״, ״אֹתוֹ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי (נַחְשׁוֹן, וְשָׁחַט, עוֹף, בַּפֶּסַח סִימָן).

״אוֹתוֹ״ בַּצָּפוֹן, וְאֵין שָׂעִיר נַחְשׁוֹן בַּצָּפוֹן.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבִּי לְעִנְיַן סְמִיכָה, לִיתְרַבֵּי נָמֵי לְעִנְיַן צָפוֹן, קָא מַשְׁמַע לַן.

וּסְמִיכָה גּוּפַהּ מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שְׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: