הָכִי נָמֵי, לָאו דַּוְקָא. אָמַר רַב אַסִּי: אִם כֵּן, לְמָה לִי לְמִיתְנֵי תַּרְתֵּי?

אֶלָּא לְעוֹלָם דִּמְעִילָה דַּוְקָא,

וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּפָסוּל עוֹשֶׂה שִׁירַיִים,

אַף עַל גַּב דְּקִיבֵּל פָּסוּל וְזָרַק, וְקִיבֵּל כָּשֵׁר וְזָרַק – לָאו כְּלוּם הִיא. מַאי טַעְמָא? דְּשִׁירַיִים נִינְהוּ.

וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: פָּסוּל, מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִים?

וַאֲמַר לֵיהּ: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִים אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, הוֹאִיל וּמְרַצִּין לְפִיגּוּלָן.

מַאי לָאו, בַּר מִפָּסוּל? לָא, אֲפִילּוּ פָּסוּל.

וְהָא ״אֵין לְךָ״ קָתָנֵי!

הָכִי קָתָנֵי: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה בְּצִיבּוּר וְעוֹשֶׂה שִׁירַיִים אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אֲבָל טָמֵא, דְּאִיתֵיהּ בְּצִיבּוּר – מְשַׁוֵּי שִׁירַיִים,

שְׁאָר פְּסוּלִין דְּלָא אִיתַנּוּן בְּצִיבּוּר – לָא מְשַׁוִּין שִׁירַיִים.

תָּא שְׁמַע: הַפִּיגּוּל – לְעוֹלָם מוֹעֲלִין בּוֹ.

לָאו דְּלֹא זָרַק, וּשְׁמַע מִינַּהּ: הֶיתֵּר זְרִיקָה שָׁנִינוּ!

לָא, זַרְקֵהּ.

וּמַאי ״לְעוֹלָם״? הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב גִּידֵּל, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: זְרִיקַת פִּיגּוּל – אֵינוֹ מוֹצִיא מִידֵי מְעִילָה, וְאֵינוֹ מֵבִיא לִידֵי מְעִילָה.