Gittin · 24a
גיטין · דף כד ע"א
וּמִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ, מָה לְהַלָּן צְרִיכוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ: ״בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם״, אַף הִיא צְרִיכָה שֶׁתֹּאמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא צְרִיכָה לוֹמַר כּוּ׳; שְׁמַע מִינַּהּ.
וְרַב יוֹסֵף, רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מְצִיעֲתָא בָּאָרֶץ?! אִין; רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מְצִיעֲתָא בָּאָרֶץ.
מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: מָה בֵּין גֵּט לְמִיתָה – שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ; וְלָא קָתָנֵי: שֶׁהַכְּתָב וּפֶה מוֹכִיחַ.
הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה וְכוּ׳: אִשָּׁה, מִכִּי מָטֵי גִּיטָּהּ לְיָדָהּ אִיגָּרַשָׁה לַהּ! אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״לֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין פְּלוֹנִי״. סוֹף סוֹף, כִּי מָטְיָא הָתָם – אִיגָּרַשָׁה!
אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: דְּאָמַר לַהּ: כִּי מָטֵית הָתָם, אַתְנְחֵיהּ אַאַרְעָא וְשִׁקְלֵיהּ.
אִי הָכִי, הֲוָה לֵיהּ: ״טְלִי גִּיטִּיךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע״, וְאָמַר רָבָא: ״טְלִי גִּיטִּיךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע״ – לֹא אָמַר כְּלוּם!
אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ: הֱוַי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד דְּמָטְיַת הָתָם, וְכִי מָטְיַת הָתָם הֱוַי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה, וְקַבִּלִי אַתְּ גִּיטִּיךְ.
וְהָא לֹא חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַבַּעַל! דְּאָמַר לַהּ: הֱוַי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד דְּמָטְיַת הָתָם, וְכִי מָטְיַת הָתָם שַׁוַּי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּיטָּהּ מִיָּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּיטָּהּ מִיָּד שְׁלִיחַ בַּעֲלָהּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא בִּזָּיוֹן דְּבַעַל, וְהָכָא בַּעַל לָא קָפֵיד.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: מִשּׁוּם חֲצֵרָהּ הַבָּאָה לְאַחַר מִיכָּן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
דְּאָמַר לַהּ: הֱוַי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד דְּמָטְיַת הָתָם, וְכִי מָטְיַת הָתָם שַׁוַּי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, וְקַבִּלִי אַתְּ גִּיטִּיךְ מִינֵּיהּ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמַר לַהּ: הֱוַי שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד דְּמָטְיַת הָתָם, וְכִי מָטְיַת הָתָם אֵימַר קַמֵּי בֵּי דִינָא ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״, וּמְשַׁוֵּי בֵּי דִּינָא שָׁלִיחַ, וְלִיתְּבוּהּ נִיהֲלִיךְ.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמֵּבִיא גֵּט
כׇּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל. כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְאָמַר: זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי; פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
יָתֵר מִיכֵּן – כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ; פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.