Eruvin Daf 39b — Talmud Bavli

לט ע"ב

Eruvin · 39b

עירובין · דף לט ע"ב

וְרַבָּנַן, הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלָא לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ׳.

וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן רֹאשׁ הַשָּׁנָה — בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דְּלָא קָעָבֵיד מִידֵּי. אֲבָל כַּלְכָּלָה, דְּמֶיחְזֵי כִּמְתַקֵּן טִיבְלָא — אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי — מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר עֲלַיְיהוּ. אֲבָל בֵּיצָה, דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר בָּהּ מִשּׁוּם פֵּירוֹת הַנּוֹשְׁרִין וּמִשּׁוּם מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ — אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן, צְרִיכָא.

תַּנְיָא, כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי? הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכַּלּוֹת שֶׁל טֶבֶל, אוֹמֵר: אִם הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ — תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ, וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל — אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם, וּמַנִּיחָהּ.

וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר: אִם הַיּוֹם חוֹל — תְּהֵא זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ, וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ — אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וְאוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת.

הָהוּא בַּר טַבְיָא דַּאֲתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא דְּאִתְּצִיד בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל גָּלִיּוֹת, וְאִשְׁתְּחִיט בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי.

רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אֲכַלוּ, רַב שֵׁשֶׁת לָא אֲכַל. אָמַר רַב נַחְמָן: מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּלָא אָכֵיל בִּישְׂרָא דְטַבְיָא? אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: וְהֵיכִי אֵיכוֹל דְּתָנֵי אִיסִי, וְאָמְרִי לַהּ אִיסִי תָּנֵי: וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת!

אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּגּוֹלָה! אִי הָכִי ״שֶׁל גָּלִיּוֹת״ — ״בַּגּוֹלָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

אָמַר רַב אַסִּי: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי עוֹשֶׂה אִיסּוּר שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת, כִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ.

אַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בִּקְדוּשּׁוֹת? אֲמַר לֵיהּ תְּנֵינָא: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ, לָא תֵּימָא לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

אָמַר רַב אָשֵׁי: לְדִידִי אֲמַר לִי אַמֵּימָר: הָהוּא בַּר טַבְיָא לָאו אִיתְּצוּדֵי אִיתְּצִיד,

רש״י

אמרי לך התם נמי כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קודש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא לזלזולי ביום ל׳ של שנה האחרת דאי שריית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למיעבד ביה נמי קודם המנחה ושמא יבואו עדים קודם המנחה ויהא היום קדש ונמצא שעשו מלאכה בי״ט: וצריכי.

לר׳ יהודה לאורויי דב׳ קדושות הן בהנך תלת מילי לענין עירוב וכלכלה וביצה: הכי גרסינן אבל כלכלה דמיחזי כמתקן טיבלא אימא לא:

ביצה. שנולדה בי״ט איתסר בכלל גזירת פירות הנושרין שגזרו עליהן שמא יעלה ויתלוש ויש שאוסרי׳ בכלל משקין שזבו מן הענבים שגזרו עליהן משום שמא יסחוט והך פלוגתא בשמעתא קמייתא דביצה:

וקורא עליה שם. בתנאי כמו שאמרנו:

ולמחר הוא אומר. על אותה עצמה שתהא תרומה על חברתה:

וקורא עליה שם. על אותה של תרומה:

ואוכלה. לחברתה:

וכן היה ר׳ יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות. כגון ב׳ ימים של פסח ועצרת וסוכות שהתורה אמרה יום אחד שבתון ובגולה עושין שני ימים מפני שרחוקין מב״ד ואין יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום ל״א ואף על גב דמשום ספק וחד מינייהו חול אפ״ה מחמיר בהו ר׳ יוסי והנך דר״ה לא קרי להו של גליות מפני שאף בירושלים פעמים היו נעשין ב׳ ימים וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה:

בר טביא. צבי:

דאיתציד בי״ט ראשון של גליות. ועל ידי נכרים:

רב נחמן ורב חסדא אכלו. ממה נפשך אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קודש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשה:

לא אכל. משום דקא סבר קדושה אחת היא:

דתני איסי. בניחותא:

ואמרי לה איסי תני. ובלשון תימא כלומר איסי תני וכו׳ ואנא איכול:

ומאי קושיא. דילמא הך סיפא נמי אראש השנה קאי והכי קאמר וכן היה רבי יוסי אוסר בר״ה בגולה כל ראשי שנים כאותו שהיו עושים בירושלים כשבאים העדים מן המנחה ולמעלה:

של גליות. משמע בהני שאין נעשים שנים אלא בגולה:

אמר רב אסי ומאי קושיא דילמא. האי אוסר ה״ק וכן היה ר׳ יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גליות קל כאיסור שני ימים של ר״ה לרבנן דפליגי עליו ואמרי מותר כדתניא לעיל מודים חכמים לר׳ אליעזר ומוטב לתרוצי הכי מילתיה ולא נוקי שבשתא בר׳ יוסי דקי״ל ר׳ יוסי נמוקו עמו והאי חומרא בלא טעמא הוא:

תנינא מודה ר״י בשני ימים טובים של גליות. דב׳ קדושות הן:

אי משכחת להו. לרב נחמן ורב חסדא:

לא תימא להו. להאי מילתא דמיכספי לי על דלא אכלית מיניה:

פסק. ושמעינן מדרב נחמן ורב חסדא ומדרבה בר שמואל ומדרב ששת דהדר ביה ומדרבא דאמר במסכת ביצה (ד׳ יז.) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מי״ט לחבירו ומתנה ומדרב דאמר במסכת ביצה (ד׳ ד:) בב׳ ימים טובים של גליות ביצה שנולדה בזה מותרת בזה וקבעי הלכתא כוותיה דדבר הניצוד או הנלקט מן המחובר ביום טוב הראשון של גליות ממתין לערב בכדי שיעשו ומותר דמכולהו שמעינן דאחד מהן חול דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי מישתרי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן היא הא לא אישתרי בשני ימים טובים של ר״ה ועוד קי״ל במסכת ביצה (ד׳ ד.) דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור ועוד צידת צבי מלאכה דאורייתא היא ושרייא ובהלכות גדולות אסר ויליף טעמא מדקבע רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל כו׳ ומוקי דהאי לערב אסורין בכדי שיעשו לערב של מוצאי יום טוב שני קאמר דליהוי ראוי לעשות קאמר ובעיני נראה שאינו כן אלא כדסתם ואמר לערב סתם אי ביום טוב ראשון הביאו ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלו ולפיכך צריך להמתין דשמא היה היום קדש ולמחר חול ובעי המתנה בכדי שיעשו ואי הוה איפכא כל שכן דאף בלא המתנה היו מותרין ואי ביום שני הביאום ימתין לערב בכדי שיעשו דשמא היום קדש הוא ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב יום טוב ראשון איתמר דאמר לקמן (דף מ.) הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו ביום טוב ראשון דהא קים לן בקביעא דירחא דראשון עיקר והא דעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו כו׳ אבל יום טוב שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו ומסקנא קבעינן הילכתא אף בי״ט שני בכדי שיעשו דלא ליתו לזלזולי ביה ותשובת הגאון יש בידי כן. עד כאן פסק:

לאו איתצודי איתציד. דודאי פשיטא ליה לרב ששת דשרי בשני:

39a All dapim 40a

Text: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · CC-BY-NC · Rashi: Beis Seforim (JewishContent.org)