) דאמרי חזרה שבועה לסיני והמוציא מחבירו עליו הראיה ותנן נמי התם וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי הלוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ממון שהוא מחויב עליו שבועה אלמא הואיל ומחויב שבועה שלא התקבלתי חוב זה ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא ואין זו שבועה המוטלת על אביהם וגם יתומים של לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם קא אמרי רב ושמואל שלא יפרע אלמא המחויב שבועה ואינו יכול לישבע לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון ור״א פליג עלייהו ואמר יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין דלא ס״ל לדרב ושמואל ואמרי׳ התם האי דיינא דעבד כר״א עבד דעבד כרב ושמואל עבד אפ״ה הלכתא כר׳ אבא ולא כרב ושמואל דאמרינן התם הבו דלא להוסיף עלה עשו תקנה שלא להוסיף על דברי רב ושמואל ללמוד מדין זה דיתומים מן היתומים לשאר דינין ולומר חזרה שבועה לסיני דבדין זה לבדו דיתומים מן היתומים הוא דקי״ל כרב ושמואל בדיעבד משום תקנת יתומים בני לוה דחסינן עלייהו שלא לפרע מהן בלא שבועה מעלייתא אבל בשאר דינין קי״ל כר׳ אבא דהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וגם ר״ח פסק דהלכתא כרבי אבא: ארבא.
ספינה שבנהר: האי אמר דידי הוא כו׳.
ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ולא אמרינן כל דאלים גבר כן פיר״ח: תיפסוה.
פן ימכרנה אבל חזקה שהחזיק בה אחר שערער זה עליה אינה כלום דאנן סהדי שבתורת חטיפה באה לידו: תפסינן או לא תפסינן.
מי לימא דתפסי לה ב״ד דהא אי לא משכח סהדי הדרינן ומפקינן לה כדמעיקרא ולא הפסיד בעל הספינה בתפיסת ב״ד כלום או דלמא לא תפסינן דדלמא לא משכח סהדי ולא הדרינן ומפקינן לה כדלקמן ונמצא שהפסיד בעל הספינה על ידינו דאי הוה שבקינן לה דלמא הוי אלים וגבר בעל הספינה ונמצא זוכה בשלו כן נ״ל טעם השאלה: רב הונא אומר תפסינן.
ס״ל כרב פפא דאמר מפקינן רב יהודה אומר לא תפסינן משום דס״ל לא מפקינן כדלקמיה והלכך לא תפסינן דשמא זה אין לו עדים ושקרן הוא ומכל וכל רוצה להפסיד את חבירו דמאחר דתפסי׳ יודע הוא דתו לא מפקינן: א״ל אפקוה.
וכגון דאיתרמי מילתא דתפסינן לה כרב הונא אי נמי שאמרו שניהם לב״ד לתפסה ודברי הכל: וכל דאלים גבר.
בין בראיות בין בכח כמו שפוסק רב נחמן לפנינו כל דאלים גבר: לא מפקינן.
דמאחר שבא ממון ישראל ביד ב״ד אינן רשאין להפקירו אלא מעכבין אותו ממון עד שידעו למי ישיבו: מפקינן.
כעין שמצאוהו מתחלה שלדעת כן תפסוהו שאם לא יביא עדים יחזירוהו וכל דאלים גבר: והלכתא לא תפסינן והיכא דתפסינן לא מפקינן.
כרב יהודה: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי.
בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה: ומ״ש משני שטרות היוצאין.
לפנינו על שדה אחת של ראובן שכתב שטר מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי ושניהם ביום אחד ונמצא שאין זה מוחזק יותר מזה כלל ואפי׳ נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין