אותו טומטום שנקרע ונמצא זכר אם הוא פשוט ואינו בכור וכל נכסי האב תשעה מנים והן שלשה בנים בכור ופשוט וטומטום חולקים הנכסים תחלה לשלשה חלקים כאילו אין כאן כי אם בכור ופשוט והטומטום כמאן דליתיה ומגיע לחלק הבכור ששה מנים שהן ב׳ חלקים לפי שהבכור נוטל פי שנים בפשוט נמצא חלק בכורה שלשה מנים חוזרים וחולקים הששה מנים הנותרים בין שלשתן נמצא הבכור נוטל חמשה מנים והטומטום והפשוט נוטלין כל אחד שני מנים אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל הבכור אלא ארבעה וחצי מנים פי שנים כנגד כל אחד דנהי דאינו ממעט חלק בכורה אבל חלק פשוט מיהא ממעט מכולן: מאי טעמא וילדו לו בנים.
והיה הבן הבכור מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול חלק בכורה דהיינו חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהם שלא יטול הבכור אלא כנגד שנים מהם דכשהן מרובין ממעיט חלק בכורה: אף אין אמו טמאה לידה.
שבעה אם נקרע ונמצא זכר וגם לא שבועיים אם נמצא נקבה דכתיב וילדה זכר וטמאה והכי נמי כתיב ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים יולדת טמאה היא אע״פ שאינה רואה דם: אף אינו נימול לשמנה.
לדחות שבת כדדרשינן (שבת דף קלב.) וביום השמיני ביום אפילו בשבת: המפלת טומטום.
וכל זמן שלא נקרע מספקינן ליה בזכר ובנקבה: אנדרוגינוס.
שיש לו זכרות ונקבות: תשב לזכר.
ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה שתטמא שבועיים משעת לידתה אפי׳ אם לא תראה דם ומשבועיים ואילך תשב על דמי טהרה אם תראה דם עד ארבעים ללידתה דהיינו ל״ג ימי טוהר דזכר חסר ז׳ ימים שמנתה שבועיים לטומאה מספק: תיובתא דרב שרביא.
דכלל כלל לא חשיב לה יולדת לא לטומאה ולא לטהרה: לימא תיהוי נמי תיובתא דרב שיזבי.
דאיהו נמי דריש לענין מילה עד שיהא זכר משעת לידה והוא הדין לגבי טומאת לידה ואילו האי תנא חשיב ליה זכר לענין טומאת לידה דקתני תשב לזכר: תנא.
דמסכת נדה ספוקי מספקא ליה אי האי וילדה זכר להכי בענינן דליהוי זכר משמע לידה בין לגבי טומאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומרי זכר דשמא לא דרשינן האי וילדה זכר להכי דבעינן דליהוי זכר אלא לכדאמרינן במסכת נדה (דף לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ורב שיזבי נמי לחומרא קאמר דלא דחייא מילתו שבת דדלמא דרשינן וילדה זכר שיהא זכר משעת לידה אבל רב שרביא לקולא דריש דקא פטר לה מטומאת לידה הלכך אי לאו דפשיטא ליה לא הוה דריש לקולא הלכך הויא (ברייתא) תיובתיה: אי הכי.
דמספקא ליה היכא דנקרע ונמצא זכר אם אמו טמאה לידה אי לאו א״כ אמאי יהבינן ימי טוהר דזכר כדקתני לזכר ולנקבה דהיינו ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה והלא שמא אם יקרע ימצא זכר ושמא איכא למידרש וילדה זכר לטהר את אמו מדין לידה ובין ימי טומאה בין ימי טהרה לית לה ואמאי יהבינן לה ימי טוהר כלל הכי הוה ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וה״פ תשב לנקבה ימי טומאה דנקבה שבועיים אפי׳ בלא ראיית דם דלמא נקבה היא ולנדה לאחר שבועיים מיד אם תראה דם הויא טמאה נדה מספיקא דלמא זכר הוה ואית לן למידרש עד שיהא זכר משעה לידה ולית לה ימי טוהר כלל במסכת נדה מקשינן למה הוזכר זכר כלומר בכל מקום דקתני לנקבה ולנדה למה לי למיתני לזכר בהדייהו אם ליתן לה ימי טומאה דזכר הא קתני תשב לנקבה וצריך שבועיים ואם ליתן לה ימי טוהר דזכר הא קתני ולנדה דמשמע דלא ניתיב לה ימי טוהר כלל ומשנינן נפקא מינה שאם תראה יום ל״ד ללידתה ותחזור ותראה יום מ״א הויא מקולקלת למניינה שמא לא הוה לה ימי טוהר והיתה תחלת נדה בראיית יום ל״ד ובראיית מ״א הויא תחלת זיבה ואם תראה שלשה רצופין צריכה ז׳ נקיים וקרבן או שמא זכר ילדה וראיית יום ל״ד היו ימי טוהר ועתה בראיית מ״א הויא תחלת נדה הרי היא בספק זבה ונדה עד שתשב י״ז ימים נקיים כדמפרש במס׳ ערכין (דף ח.) ואם ישבה לה י״ז נקיים וראתה יום י״ח הרי היא תחלת נדה וזו היא דינה שאם תראה כל ז׳ ימים הללו או אם לא תראה כי אם ראייה ראשונה טובלת בליל שמיני ומשמשת עם בעלה ואחר ז׳ ימים הללו באין י״א יום של ימי זיבה שאם תראה בתחלתן או באמצעיתן או בסופן שלשה ימים רצופין הויא זבה גדולה וצריכה ז׳ נקיים וקרבן ולעולם לא תחזור לקדמותה להיות תחלת נדה עד אחר ז׳ נקיים ואם לא ראתה בכל י״א יום הללו עד י״ב הרי היא תחלת נדה בכל המשפט אשר פירשתי ולכך נקראו י״א יום שבין נדה לנדה: קשיא.
אבל תיובתא ממש אינה בשביל שחסר מן (הברייתא) דמצי למימר תני לזכר ולנקבה ולנדה: (הגה״ה.
לכך הוזכר זכר שאם תראה יום ל״ד ללידתה אמרינן טמאה היא ואע״ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר דמספקינן ליה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ״א שהוא ח׳ לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל״ד דם טוהר הוה והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ״ח שהוא שמיני לראייה אחרונה ואי לאו משום ספיקא דזכר הוי טבלה למחר ביום מ״ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי היא שומרת יום כנגד יום ואי ולד הוה ונקבה הוה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקלא לה וכן לענין נקבה כלומר וספיקא דנקבה מקלקלא לה עד פ״ח דלא טבלה עד פ״ח [אי ראתה ביום ע״ד] ואי הוה פשיטא לן דלא ולד הוא הוה טבלה למחר ביום [פ״ב] דראיית פ״א בי״א יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקינן דלמא ולד הוה וראיית שבעים וארבעה דם טוהר אמרינן דהשתא הוא דהויא תחלת נדה. כן פירשה רבינו שלמה זצ״ל (נדה דף ל:) ע״כ הגה״ה): בן.
והיה הבן שיהא בן משעת לידה: ולא טומטום.
ואע״פ שנקרע אחרי כן ונמצא זכר: כדרבי אמי.
דטומטום שנקרע אע״פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים: אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי.
אי לאפוקי ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אא״כ מייתי ראיה שהוא הבכור: לאפוקי מדדרש רבא.
דמסברא אית ליה ואתי קרא למעוטיה: שתי נשים.
של אדם אחד: במחבא.
ואין ידוע איזה קדם להיות ראשית אונו: כותבין הרשאה זה לזה.
ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו ופסקינן לעיל יש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה והך מילתא אתא קרא למעוטי דאע״ג דמדינא אית ליה גזירת הכתוב הוא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק: אמר ליה רב פפא לרבא.
כשדרש כן: הוכרו.
בשעת לידה אע״ג דלבסוף נתערבו כו׳ דהוה ליה בכור ודאי שעה אחת וקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהוה ליה ספק בשעת לידה דהכי משמע והיה הבן הבכור שיהא בן משעת לידה ולא טומטום ושיהא בכור משעת הוייה ולא ספק ושמעינן מהכא דהכי הלכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו מיהא כותבין הרשאה: היו מוחזקין.
לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו דאם כן אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוו קרי ליה בוכרא: על אחד.
מן הבנים מהו מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת דבריו או לא: