משנה ברורה Mishnah Berurah 41 se'if katans ›

1. א. (א) אין כוברין - מפני שהוא כמרקד:
2. ב. (ב) התבן - הוא מה שמחתכין הקש במוריגין ועושין כל זנב השבולת תבן ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו כדי שיפול המוץ ואשמועינן דאפילו זה אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב:
3. ג. (ג) נופל מאליו - דרך נקבי הכברה:
4. ד. (ד) לא ימדוד - היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר וזהו שמסיים אלא שמשער וכו' ועיין בא"ר:
5. ה. (ה) אין גובלין וכו' - אף דאינו בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:
6. ו. (ו) מורסן - ואין חילוק בין אם מגבל הרבה או מעט מעט:
7. ז. (ז) אבל נותנים בו מים - ואם מותר ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך הקמח דהוא בכלל גיבול:
8. ח. (ח) כיון שאינו וכו' - אבל אם ממרס או מסבב בהתרווד נראה כלש:
9. ט. (ט) אפילו כור וכו' - והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:
10. י. (י) יש אוסרים וכו' - הוא דעת בעל התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:
11. יא. (יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו' - ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל. ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:
12. יב. (יב) ויש אומרים וכו' - כתב בתו"ש וכן בספר בית מאיר דכו"ע ס"ל הכי ומפני שלא מצא דין זה מפורש רק במקום אחד כתב יש מי שאומר ועיין בחידושי רע"א בשם מהריק"ש דדעתו דהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ לדינא אין להקל דדעת רש"י והרמ"ך ג"כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה וכמו שכתבתי לעיל בסימן שי"ז ס"ה בבאור הלכה ובח"א כתב דגם הרמב"ם מודה דבקש ותבן יש קושר ומתיר:
13. יג. (יג) לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה:
14. יד. (יד) שאינם ראוים - והוי בכלל שווי אוכלא דמותר:
15. טו. (טו) דלועין - ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור. ואפילו קשים לא יחתכם דק דק משום טוחן כדלעיל בסימן שכ"א סי"ב לענין חתיכת ירק דק דק וע"ש עוד דאיסור טחינה לא שייך רק אם דעתו להאכילם לאחר זמן אבל מה שדעתו להאכיל הדלועים והירקות וכה"ג לפני הבהמה והעופות בפ"א זה לא נחשב טחינה:
16. טז. (טז) שנתלשו מאתמול - דאלו נתלשו היום אסור אפילו לטלטלן לכו"ע משום מוקצה:
17. יז. (יז) בין שהיתה בריאה - ובספר א"ר מסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבע"י שתמות ויאכיל ממנה לכלבים דיהיה אסור בטלטול לכו"ע משום מוקצה וכן בבאור הגר"א לא ברירא ליה בזה:
18. יח. (יח) הקשה - ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע"י הדחק ג"כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי:
19. יט. (יט) שא"א להם וכו' - וה"ה כשהיא רכה אך שהכלבים הם קטנים דכל נבלה קשה להם [גמרא]:
20. כ. (כ) דק דק - דאע"ג דעופות אין יכולין לאכול כ"א כשחתוך דק דק מ"מ אסור משום חשש טחינה ועיין בבה"ל דזה קאי דוקא על בשר חי כשר אבל לא על בשר נבלה דזה מותר אפילו דק דק:
21. כא. (כא) לפני עופות - ודוקא כשחותך להאכיל לאח"ז אבל כל מה שדעתו להאכיל בפ"א שרי [פמ"ג]:
22. כב. (כב) אין חותכין שחת וכו' - אפילו חתיכות גדולות דלית בהו משום טחינה:
23. כג. (כג) דבלא חיתוך וכו' - ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא וכ"ז בחתיכות גדולות קצת אבל דקות אסור משום חשש טחינה אם מחתך להאכילם לאחר זמן:
24. כד. (כד) אין אובסין וכו' - כ"ז משום טרחא טרחא יתירה:
25. כה. (כה) שאינו יכול להחזירו - שתוחב לה לפנים מבית הבליעה:
26. כו. (כו) למקום שאינה וכו' - ומשמע בגמרא דכל שאינו מרביץ את הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:
27. כז. (כז) תרנגולים ואווזים וכו' - דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר מותר לומר לעו"ג להמרותן משום צער בע"ח אך לא ימרה אותן כ"א פ"א ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים ביום כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה אף ע"י ישראל משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן עכ"ל המ"א בסימן ש"ה סקי"ב אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל וכדעת מהרש"ל האוסר בזה וכן בנתיב חיים מחמיר בזה אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין ועיין בבה"ל:
28. כח. (כח) בפיהם - היינו למקום שיכולים להחזיר והוא הדין עצמו שזכר רמ"א מקודם וקצת פלא על רמ"א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו"ע בהדיא ואפשר כדי שלא נטעה בכונת המחבר. ודע דהא שמתירין למקום שיכולין להחזיר היינו דוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה דכל בע"ח הם מוקצים וכנ"ל בסימן ש"ח ס"מ ע"ש:
29. כט. (כט) לפני דבורים ולא לפני וכו' - אפילו הם שלו מ"מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא:
30. ל. (ל) ולא לפני חזיר - דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו וכדאיתא בח"מ סימן ת"ט. ואם נפלו לו בפרעון חובו שמותר להשהותן עד שימצא למכרן בשויין מקרי מזונותן עליך ומותר ליתן להם מזונות:
31. לא. (לא) לפני כלב - ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:
32. לב. (לב) להאכיל וכו' - לפי שמזונותיהן עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול הם אסורין כשאר בע"ח [פמ"ג]:
33. לג. (לג) מעמיד אדם בהמתו - דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער:
34. לד. (לד) ולא חיישינן - דאיסורו חמיר וזהיר ביה:
35. לה. (לה) לעמוד בפניה - כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש:
36. לו. (לו) ונותנים לפני שור - שאין השור קץ במאכל הנשאר מן החמור שאין מטיל ריר:
37. לז. (לז) ואינו ראוי עוד לחמור - רק ע"י הדחק ומטרח בחנם ודוקא לחמור שאינו מינו הוא קץ במאכלו מפני הריר אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע:
38. לח. (לח) וליתן לפני אחרת - דשמא ימצא ריר בהאוכל ויקוץ בו ויהיה הטרחא בחנם. וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך אם לא במינים הידועים שמאכלם נמאס ברירין היוצאין מפיהם וקץ בהם המין האחר שהוא נותן לפניו:
39. לט. (לט) לגרוף האבוס - שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו:
40. מ. (מ) דאתי לאשווי גומות - היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות [תוספות] ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה דלא שייך לגזור:
41. מא. (מא) לסלק התבן וכו' - דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי ואסור משום דבודאי יש בו מה שנמאס כבר במדרס רגליו ולא חזי לטלטול:

שולחן ערוך הרב Shulchan Aruch HaRav 12 se'ifs ›

1. א. דִּינֵי הֲכָנַת מַאֲכָל לִבְהֵמָה בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"ב סְעִיפִים: אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בַּכְּבָרָה שֶׁיִּפֹּל הַמֹּץ לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּדֵי שֶׁיֵּרֵד הַמֹּץ, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּבוֹרֵר. אֲבָל נוֹטְלוֹ בַּכְּבָרָה וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הָאֵבוּס, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֹּץ נוֹפֵל לִפְעָמִים מֵאֵלָיו דֶּרֶךְ נִקְבֵי הַכְּבָרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְכָךְ וְלֹא "פְּסִיק רֵישֵׁהּ" הוּא — מֻתָּר:
2. ב. לֹא יִמְדּוֹד אָדָם שְׂעוֹרִים לָתֵת לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁעֵר בְּאֹמֶד דַּעְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַמְּדִידָה אֲסוּרָה מִשּׁוּם עוֹבָדִין דְּחֹל אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִקָּח וּמִמְכָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ו:
3. ג. כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"א שֶׁהַמֻּרְסָן הוּא מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי גִבּוּל, וְאִם גְּבָלוֹ בְּשַׁבָּת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לִגְבּוֹל מֻרְסָן לִבְהֵמָה אוֹ לַתַּרְנְגוֹלִים כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל, אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי כְּגוֹן לְגָבְלוֹ מְעַט מְעַט, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, אוֹ אֲפִלּוּ הַרְבֵּה בְּבַת אַחַת אֶלָּא שֶׁלֹּא יְמָרֵס בְּיָדוֹ אַחַר שֶׁנָּתַן הַמַּיִם לְתוֹכוֹ כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל, אֶלָּא מַעֲבִיר בּוֹ תַּרְוָד אוֹ מַקֵּל שְׁתִי וְעֵרֶב אֲפִלּוּ כַּמָּה פְעָמִים עַד שֶׁיִּתְעָרֵב יָפֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ, וְלֹא יְסַבֵּב הַתַּרְוָד אוֹ הַמַּקֵּל בְּסָבִיב כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל אֶלָּא מַעֲבִירוֹ שְׁתִי וְעֵרֶב — הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי גָּמוּר. וּמֻתָּר גַּם כֵּן לְנַעֲרוֹ מִכְּלִי אֶל כְּלִי עַד שֶׁיִּתְעָרֵב יָפֶה. וּמֻתָּר לְעָרֵב הַמֻּרְסָן בְּדֶרֶךְ זוֹ בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ כּוֹר וַאֲפִלּוּ כּוֹרַיִם, כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִבְהֵמוֹתָיו הַיּוֹם, וּמְחַלֵּק אוֹתוֹ בְּכֵלִים הַרְבֵּה וְנוֹתֵן לִפְנֵי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁהַמְגַבֵּל הַמֻּרְסָן חַיָּב מִן הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ בִּנְתִינַת מַיִם בִּלְבַד בְּלֹא גִבּוּל חַיָּב, כִּי נְתִינַת הַמַּיִם זֶהוּ גִּבּוּלוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם — אָסוּר לִתֵּן מַיִם לְמֻרְסָן בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי, אֶלָּא אִם נָתַן בּוֹ הַמַּיִם מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲזַי אֵין בְּגִבּוּלוֹ בְּשַׁבָּת אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהִתִּירוּהוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי בְּדֶרֶךְ זוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שָׁם שֶׁיֵּשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְבָרָא זוֹ, וְכֵן נוֹהֲגִין:
4. ד. קַשִּׁים שֶׁל שִׁבֳּלִים שֶׁאָגְדוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת — מֻתָּר לְהַתִּירָן בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מֵהֶם הַבְּהֵמָה אִם אֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא. אֲבָל אָסוּר לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶם בְּיָדַיִם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּאָכְלֵי בְהֵמָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נוֹחִים לְאָכְלָם, מִפְּנֵי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אֹכֶל, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה בְּלֹא תִקּוּן — אָסוּר לִטְרוֹחַ בּוֹ לְהַכְשִׁירוֹ וּלְתַקְּנוֹ יוֹתֵר לְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה בְּלֹא אֵיזֶה תִּקּוּן שֶׁאֵין בּוֹ סְרַךְ מְלָאכָה — מֻתָּר לְתַקְּנוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ אֹכֶל, כְּגוֹן עֵצִים שֶׁקְּצָצָן מִן הָאִילָן מִבְּעוֹד יוֹם וְיֵשׁ מַאֲכִילִין אוֹתָם לִבְהֵמָה בְּעוֹדָם לַחִים וּמְשַׁפְשְׁפִים בָּהֶם בְּיָדַיִם לְהַאֲכִילָם, שֶׁאֵינָם רְאוּיִים בְּלֹא שִׁפְשׁוּף — מֻתָּר לְשַׁפְשְׁפָם בְּשַׁבָּת. וְכֵן דִּלּוּעִים שֶׁהֵם קָשִׁים — מֻתָּר לְחַתְּכָם לִפְנֵי הַבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְאָכְלָם בְּלֹא חֲתִיכָה. וְהוּא שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל אִם נִתְלְשׁוּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי שֶׁתְּלָשָׁן לְעַצְמוֹ — אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ה:
5. ה. מְחַתְּכִין נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, אֲפִלּוּ נִתְנַבְּלָה הַיּוֹם. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה חוֹלָה כְּלָל מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ עָלֶיהָ כְּלָל לַכְּלָבִים מִבְּעוֹד יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מֻקְצֶה בְּדָבָר שֶׁהִסִּיחַ אָדָם דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן דְּחָאוֹ בְּיָדַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"י. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּנְבֵלָה הַקָּשָׁה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְאָכְלָהּ בְּלֹא חֲתִיכָה, וַאֲפִלּוּ נֶאֱכֶלֶת לָהֶם עַל יְדֵי הַדְּחָק בְּלֹא חֲתִיכָה — מֻתָּר לִטְרוֹחַ לְחַתְּכָהּ לָהֶם יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (וְעַיֵּן סִימָן שכ"א אִם מֻתָּר לַחְתּוֹךְ בָּשָׂר חַי דַּק דַּק לִפְנֵי הָעוֹפוֹת). וְכֵן אֵין חוֹתְכִים שַׁחַת וְחָרוּבִים לִפְנֵי בְהֵמָה בֵּין גַּסָּה בֵּין דַּקָּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רְאוּיִים לָהֶם בְּלֹא חֲתִיכָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה:
6. ו. אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּאֲכִילוֹ בְּיָדוֹ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁמַּרְחִיבִים בְּנֵי מֵעָיו כְּאֵבוּס, שֶׁזֶּהוּ טוֹרֵחַ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַיּוֹם. וְלֹא דוֹרְסִים, דְּהַיְנוּ שֶׁדּוֹרֵס לוֹ מַאֲכָל בִּגְרוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵין הַגָּמָל יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ, שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן טוֹרֵחַ יוֹתֵר. אֲבָל מַלְעִיטִים אוֹתוֹ, דְּהַיְנוּ לִתְחוֹב הַמַּאֲכָל לְמָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן הָעֲגָלִים — אֵין מְאַמְּרִין אוֹתָם, דְּהַיְנוּ לִתְחוֹב לְמָקוֹם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְהַחֲזִירוֹ, אֲבָל מַלְעִיטִין לְמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לְהַחֲזִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ כְּדֵי לְפַטְּמָן. וְכֵן הַדִּין בְּאַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים, שֶׁמֻּתָּר לִתְחוֹב הַמַּאֲכָל בְּפִיהֶם לְמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לְהַחֲזִירוֹ. וְכֵן בְּיוֹנִים בַּיְתִיּוֹת:
7. ז. וְכֵן שְׁאָר עוֹפוֹת אוֹ חַיּוֹת הַגְּדֵלוֹת בַּבַּיִת — הִתִּירוּ לִטְרוֹחַ לִתֵּן לָהֶם מְזוֹנוֹת וּמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁמְּזוֹנָתָן עָלֶיךָ. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין מַיִם וְלֹא מְזוֹנוֹת לַדְּבוֹרִים וְלֹא לְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה, וַאֲפִלּוּ לְהַשְׁלִיךְ לִפְנֵיהֶם אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְזוֹנָתָן עָלֶיךָ, שֶׁיּוֹצְאִים וְאוֹכְלִים בַּשָּׂדֶה. אֲבָל נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶּלֶב, שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. וַאֲפִלּוּ כֶּלֶב שֶׁל הֶפְקֵר שֶׁאֵינוֹ מְגַדְּלוֹ בְּבֵיתוֹ — מִכָּל מָקוֹם קְצָת מִצְוָה יֵשׁ לִתֵּן לוֹ מְעַט מְזוֹנוֹת, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלָיו עַל שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מֻעָטִים וּמַשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ "אָרוּר הָאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמְּגַדֵּל חֲזִירִים":
8. ח. יֵשׁ נוֹהֲגִים לָתֵת חִטִּים לִפְנֵי הָעוֹפוֹת בְּשַׁבָּת שִׁירָה, וְאֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין מְזוֹנוֹתֵיהֶם עָלֶיךָ:
9. ט. מֻתָּר לְהַאֲכִיל תּוֹלַעַת הַמֶּשִׁי, לְפִי שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, שֶׁאֵין לוֹ מַה שֶּׁיֹּאכַל כִּי אִם מַה שֶּׁיַּאֲכִילוֹ הָאָדָם:
10. י. אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ שֶׁתֹּאכַל מֵהַמְחֻבָּר בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וגו'", וְזוֹ הִיא נְיָחָה שֶׁלָּהּ. וּמֻתָּר אֲפִלּוּ לְהַעֲמִידָהּ בְּיָדָיו עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים מְחֻבָּרִים, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִתְלוֹשׁ מֵהֶם בְּיָדָיו לְהַאֲכִילָהּ, לְפִי שֶׁהוּא אִסּוּר חָמוּר בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת. אֲבָל לֹא יַעֲמִידֶנָּה עַל גַּבֵּי דָּבָר הָאָסוּר בְּטִלְטוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּרוֹ קַל בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, וְחוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִטּוֹל מִמֶּנּוּ בְּיָדָיו לְהַאֲכִילָהּ. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְהַעֲמִידָהּ עַל גַּבָּהּ מַמָּשׁ, אֲבָל מֻתָּר לַעֲמוֹד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תוּכַל לְהַטּוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם וְתֹאכַל מֵעַצְמָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד סָמוּךְ לַעֲשָׂבִים — אֵין לָחוּשׁ:
11. יא. נוֹטְלִין מַאֲכָל מִלִּפְנֵי חֲמוֹר וְנוֹתְנִין לִפְנֵי שׁוֹר, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי הוּא לוֹ, שֶׁהַחֲמוֹר אֵינוֹ מֵטִיל רִירִין וְאֵין מַה שֶּׁלְּפָנָיו נִמְאָס, וְרָאוּי הוּא (לְחַתְּכוֹ) לְתִתּ[וֹ] לִפְנֵי הַשּׁוֹר. אֲבָל אֵין נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי שׁוֹר לִתֵּן לִפְנֵי חֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָס בְּרִירֵי הַשּׁוֹר וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לַחֲמוֹר אֶלָּא עַל יְדֵי הַדְּחָק, וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ, וְנִמְצָא טוֹרֵחַ בְּחִנָּם בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ מַחֲמִירִים גַּם כֵּן בִּשְׁאָר מִינֵי בְהֵמָה, שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִלִּפְנֵי אַחַת וְלִתֵּן לִפְנֵי אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מִינָהּ. וְאֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִין הֶתֵּר:
12. יב. שׁוֹר שֶׁמְּפַטְּמִין אוֹתוֹ, וְגוֹרְפִים הָאֵבוּס שֶׁלְּפָנָיו לָתֵת לְתוֹכוֹ הַתֶּבֶן וְהַשְּׂעוֹרִים שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בָּהֶם עַפְרוּרִית וְיָקוּץ בְּמַאֲכָלוֹ — אָסוּר לְגָרְפוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הוּא אֵבוּס שֶׁל כְּלִי, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אֵבוּס שֶׁבַּקַּרְקַע. וְשֶׁבַּקַּרְקַע יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁיִּגְרְפוֹ וְיִרְאֶה בוֹ גּוּמוֹת — יַשְׁוֶה אוֹתָן הַגּוּמוֹת בְּמִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַשְּׂעוֹרִים לְתוֹכָן. וְאָסוּר גַּם כֵּן לְסַלֵּק הַתֶּבֶן מִלְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא רַב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְרְסֶנּוּ בִּרְעִי, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תֶּבֶן שֶׁנִּמְאָס בְּמִדְרַס רַגְלָיו וְאֵינוֹ רָאוּי לוֹ עוֹד, וְהוּא אָסוּר בְּטִלְטוּל: