משנה ברורה Mishnah Berurah 6 se'if katans ›

1. א. (א) מריעים תרועה גדולה - כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין אבל אין אנו נוהגין כן רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות כמו שנבאר לקמיה המקרא אומר תקיעה גדולה והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות [מט"א]:
2. ב. (ב) שלשים קולות - ובשל"ה כתב לתקוע מאה קולות דהיינו שלשים דישיבה והתקיעות של סדרים ושלשים אחר התפלה ולהוסיף עוד שבס"ה יהיו מאה קולות:
3. ג. (ג) אין לתקוע עוד וכו' - דכיון שא"צ הוי ככל שאר יו"ט שאסור לתקוע משום שבות. ועיין בט"ז שדעתו דיו"ט של ר"ה אינו דומה לשאר יו"ט בזה אבל רוב האחרונים הסכימו לאסור כדברי הרמ"א. ולענין טלטול לכו"ע שרי כל היום דהא ראוי לתקוע בו להוציא אחרים שלא יצאו עדיין:
4. ד. (ד) בחנם - וגם אסור להוציא השופר כשא"צ לתקוע דהוי הוצאה שלא לצורך ועיין סימן תקי"ח ס"א בהג"ה ואפילו מי שיתקע ביום שני אסור לתקוע בראשון להתלמד:
5. ה. (ה) מותר לומר לו שיתקע - היינו אף להשתדל ללמדו אופן התקיעות ואפילו אחר שאינו אביו משמע דמותר בזה דמחנך לקטן:
6. ו. (ו) כל היום - אקטן קאי דאילו גדול הא כבר כתב דאין לתקוע עוד בחנם:

שולחן ערוך הרב Shulchan Aruch HaRav 2 se'ifs ›

1. א. וּבוֹ ב' סְעִיפִים: יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁלְּאַחַר הַתְּפִלָּה מְרִיעִין תְּרוּעָה גְּדוֹלָה בְּלֹא תְּקִיעָה, כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן, שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁהוֹלְכִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים לוֹמַר שֶׁאֵינָם יְרֵאִים מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לַחֲזֹר וְלִתְקֹעַ שְׁלֹשִׁים קוֹלוֹת, לְפִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִקְצָת הַצִּבּוּר לֹא שָׁמְעוּ כָּל הַתְּקִיעוֹת כָּרָאוּי וְכַהֹגֶן וְיֵצְאוּ בִּשְׁמִיעַת תְּקִיעוֹת אֵלּוּ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִתְקֹעַ מֵאָה קוֹלוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹקְעִין אַחַר הַתְּפִלָּה לְהַשְׁלִים מֵאָה קוֹלוֹת עִם הַתְּקִיעוֹת שֶׁל מְיֻשָּׁב וְשֶׁל מְעֻמָּד:
2. ב. אֲבָל לְאַחַר שֶׁכְּבָר גָּמְרוּ כָּל מִנְיַן תְּקִיעוֹת אֵלּוּ — אֵין לִתְקֹעַ עוֹד בְּחִנָּם, שֶׁהֲרֵי הַתְּקִיעָה הִיא אֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא הִתִּירוּהוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ כְּגוֹן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים לִתְקֹעַ לָהֶן, וְכֵן הַנּוֹהֲגִין לִתְקֹעַ אַחַר הַתְּפִלָּה כֵּיוָן שֶׁהֵן צְרִיכִין לִתְקִיעָה זוֹ מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם הִתִּירוּ לָהֶם חֲכָמִים, לְפִי שֶׁאֵין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר שְׁבוּת גָּמוּר אֶלָּא עֻבְדִּין דְּחֹל, אֲבָל לִתְקֹעַ בְּחִנָּם הוּא זִלְזוּל יוֹם טוֹב. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיִּתְקַע בְּיוֹם שֵׁנִי — אָסוּר לוֹ לְהִתְלַמֵּד בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִין וּבְקִיאִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ, וְאָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהָרִאשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי חֹל, וְנִמְצָא תּוֹקֵעַ תְּקִיעוֹת שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לוֹ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא בְּחֹל. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין לְהוֹצִיא אֶת הַשּׁוֹפָר לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִתְקֹעַ תְּקִיעָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי הוּא מוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב. אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לְקָטָן שֶׁיִּתְקַע כְּדֵי שֶׁיִּתְלַמֵּד, בֵּין שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ בֵּין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וּמֻתָּר לוֹ לִתְקֹעַ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁיִּשְׁמַע הַתְּקִיעוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, לְפִי שֶׁמִּצְוָה עַל הַגְּדוֹלִים לְלַמֵּד אֶת הַקְּטַנִּים וּלְחַנְּכָם בְּמִצְוֹת: