משנה ברורה Mishnah Berurah 6 se'if katans ›

1. א. (א) שאר מיני טיבול - שמטבלים בהם הבשר ויש בהם חומץ ושאר דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בתוכן קמח שהקמח מתחמץ ג"כ ע"י קיוהא:
2. ב. (ב) שיש בהם מים - דאי אין בהם מים כלל הוי מי פירות ואינם מחמיצין אפילו הם דברים חמוצין בעצמן כמש"כ לעיל בסימן תס"ב. ולפי מש"כ הרמ"א לעיל בסימן תס"ב ס"ד דאנן מחמירין במי פירות לבד ג"כ אפילו אין בהם מים כלל רק מיני טיבולים שנעשים מחומץ יין עם קמח ג"כ אסור:
3. ג. (ג) יאכל מיד - שחוזק החרדל אין מניחו מהר להחמיץ:
4. ד. (ד) וצריך לשרפו - לאו דוקא שריפה וכמבואר לעיל סימן תמ"ה:
5. ה. (ה) והמנהג וכו' - והטעם משום דחרדל הוא דבר דמידגן והוי כמו קטניות שנוהגים בו איסור [לבוש]:
6. ו. (ו) אפילו נתערב וכו' - אין ר"ל שנתערב עם קמח דבזה פשיטא דאסור מה לי קודם פסח או בפסח אלא ר"ל דנתערב עם יין והרבותא דאע"ג דבשעת עירוב כותשין אותו ואינו נראה כקטניות כשנכנס הפסח אפ"ה אסור ומ"מ בדיעבד אם נפל חרדל לתבשיל אינו אוסר. וכן מותר להשהות חרדל עד אחר הפסח כיון שהוא בלי קמח. ויין שניתן בו חרדל בעודו תוסס כדי שיעמוד במתיקותו ולא יתקלקל מותר לשהותו אבל לא לשתותו:

שולחן ערוך הרב Shulchan Aruch HaRav 2 se'ifs ›

1. א. חַרְדָּל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּתוֹכוֹ קֶמַח וּבוֹ ב' סְעִיפִים: כָּל מִינֵי טִבּוּלִים שֶׁמְּטַבְּלִים בָּהֶם הַבָּשָׂר וְיֵשׁ בָּהֶם חֹמֶץ וּשְׁאָר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִיּוּהָא וּרְגִילִין לִתֵּן בְּתוֹכָם קֶמַח, שֶׁהַקֶּמַח מִתְחַמֵּץ גַּם כֵּן עַל יְדֵי קִיּוּהָא, אִם נִתְעָרֵב שָׁם מְעַט מַיִם — אָסוּר לִתֵּן בְּתוֹכָם קֶמַח, שֶׁהֲרֵי הֵם כְּמֵי פֵּרוֹת עִם מַיִם שֶׁמְּמַהֲרִים לְהַחְמִיץ. וְאִם עָבַר וְנָתַן שָׁם קֶמַח בְּפֶסַח — אֵין לוֹ תַּקָּנָה לְאָכְלָהּ מִיָּד כְּמוֹ שֶׁהִתִּירוּ בְּעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת לֶאֱפוֹתָהּ מִיָּד, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹפֶה אוֹתָהּ תֵּכֶף וּמִיָּד — אִי אֶפְשָׁר לָהּ לָבוֹא לִידֵי חִמּוּץ. אֲבָל מִינֵי טִבּוּלִים שֶׁמְּטַבֵּל בָּהֶם בָּשָׂר, עַל כָּרְחָךְ הוּא מִשְׁתַּהֶא מְעַט בַּאֲכִילָתָם, וְכֵיוָן שֶׁמֵּי פֵּרוֹת עִם מַיִם מְמַהֲרִים לְהַחְמִיץ — יֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא כְּבָר הֶחְמִיצוּ מִיָּד שֶׁהִתְחִיל לְאָכְלָם, לְפִיכָךְ אֵין לָהֶם תַּקָּנָה אֶלָּא לְשָׂרְפָם מִיָּד שֶׁנָּתַן הַקֶּמַח לְתוֹכָם, שֶׁהֲרֵי אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר כָּל מִינֵי טִבּוּלִים, חוּץ מִן הַחַרְדָּל, שֶׁאִם עָבַר וְנָתַן קֶמַח לְתוֹךְ הַחַרְדָּל — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לְאָכְלָהּ מִיָּד. וְאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא כְּבָר הֶחְמִיץ הַקֶּמַח מִיָּד שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל, לְפִי שֶׁהַחַרְדָּל הוּא חַד (יוֹתֵר מִפִּלְפְּלִין, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהֵן חַדִּין הֵן מְמַהֲרִין אֶת הָעִסָּה לְהַחְמִיץ, אֲבָל הַחַרְדָּל הוּא חַד) יוֹתֵר מִדַּאי, וְעַל יְדֵי כֵּן אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶת הַקֶּמַח שֶׁבְּתוֹכוֹ שֶׁיְּמַהֵר לְהַחְמִיץ:
2. ב. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּסִימָן תנ"ג הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כְּלָל חַרְדָּל בְּפֶסַח, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וַאֲפִלּוּ אִם קֹדֶם הַפֶּסַח כְּתָשׁוֹ וּטְחָנוֹ וְעֵרְבוֹ עִם יַיִן — אַף עַל פִּי כֵן אֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ בְּפֶסַח, דְּכֵיוָן שֶׁהַחַרְדָּל הוּא עִקָּר וְהוּא נִכָּר וְנִרְאֶה — אֵין זֶה נִקְרָא תַּעֲרֹבֶת שֶׁמַּתִּירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וְעוֹד, שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ אֶלָּא בְּהַתַּעֲרֹבֶת שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵאֵלָיו, אֲבָל הַמְעָרֵב בַּיָּדַיִם כְּדֵי לֶאֱכֹל הַתַּעֲרֹבֶת בְּפֶסַח — אֵין מַתִּירִין לוֹ לְאָכְלָהּ: