משנה ברורה Mishnah Berurah 6 se'if katans ›

1. א. (א) דאין איסור - שזה שאמרו [בברכות י"א] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו רשאי להאריך לא אמרו אלא בברכות ארוכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך אינו רשאי לקצר שלא לפתוח או שלא לחתום וכן להיפך קצרות אין רשאי להאריכן דעי"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אבל שאר נוסח הברכה לא נתנו בו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות דוקא דא"כ היה להם לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה וזה לא מצינו. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום או שחיסר מברכות הארוכות התחלת הברכה שמתחלת בשם ומלכות או שלא סיים בשם אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה אפילו חיסר כמה תיבות יצא בדיעבד הואיל והיה בה אזכרה ומלכות וענין הברכה לבד התיבות שפרטו חכמים שהם מעכבות כגון שלא הזכיר ברית ותורה בבהמ"ז ומשיב הרוח וכל כיו"ב והובא כל זה במ"א סי' ס"ד ובסי' קפ"ז. ובביאור הגר"א כתב דהרמב"ם פ"א מברכות חזר בו מזה וסובר דאפילו בברכה ארוכה אם לא גמר סוף הברכה כדינה מ"מ בדיעבד יצא וכדיעה הראשונה המובא בסימן קפ"ז ס"א עי"ש:
2. ב. (ב) כ"ז שהצבור - ה"ה אפילו אם כבר גמר הוא והצבור הפיוטים והברכה והוא עומד בין פרק לפרק ג"כ אסור להפסיק:
3. ג. (ג) שמתוך כך - ר"ל כשיראו ההמון שהוא מסתכל בספר יבואו ג"כ לדבר אבל הרהור בעלמא בד"ת אפשר דיש להקל ועיין בפר"ח אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש:
4. ד. (ד) אין לאדם - ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת וכן לא היה אומר יגדל ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה מרובעות לכסא וכו' להטה אש סביבותיו עי"ש. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה. וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו:
5. ה. (ה) מהציבור - עיין במ"א דבפסח שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים טוב יותר לומר הפיוט קודם שמתחיל בברכת יוצר אור דברוב הוי הפיוט שלא מעין הברכה ויהיה חשוב הפסק כשישהה כדי לגמור כולה ולכתחלה ראוי לחוש לזה וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב עי"ש. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים:
6. ו. (ו) עמהם - ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע ברכה [אחרונים]. דרך אגב ראיתי להזכיר כאן מה שהרבה מההמונים טועים בר"ה ויו"כ בשעה שמנגן החזן בתחלת ברכת יוצר אור הפיוט של אורות מאופל אמר ויהי אח"כ מתחילין ההמון מיד מלך או סלח נא ואינם מתחילים הברכה מראש וראוי להזהירם ע"ז:

שולחן ערוך הרב Shulchan Aruch HaRav 2 se'ifs ›

1. א. שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּפִיּוּטִין וּבוֹ ב' סְעִיפִים: מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה לוֹמַר פִּיּוּטִים בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַטֵּל הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת יְבַטֵּל, לְפִי שֶׁהַפִּיּוּטִים שֶׁאֵינָן מֵעִנְיַן הַבְּרָכָה חֲשׁוּבִין הֶפְסֵק גָּמוּר, וַאֲפִלּוּ אִם הֵם מֵעִנְיַן הַבְּרָכָה אֵין לוֹמַר שֶׁהוּא כְּמַאֲרִיךְ הַבְּרָכָה וּמוֹסִיף בָּהּ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ, וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְעוֹד שֶׁהִיא סִבָּה לְהַפְסִיק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר הַפִּיּוּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ: בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּבְרָכוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁפּוֹתְחוֹת בְּ"בָרוּךְ" וְחוֹתְמוֹת בְּ"בָרוּךְ" אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּ"בָרוּךְ" אוֹ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם, וְאִם שִׁנָּה — הֲרֵי זֶה מְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת וְלֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, אֲבָל שְׁאָר נֻסַּח הַבְּרָכָה לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר שֶׁיֹּאמַר כָּךְ וְכָךְ מִלּוֹת לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לָהֶם לְתַקֵּן נֻסַּח כָּל בְּרָכָה בְּמִלוֹת מְנוּיוֹת, וְזֶה לֹא מָצִינוּ בְּשׁוּם מָקוֹם, וְלֹא הִזְכִּירוּ אֶלָּא הַמִּלּוֹת שֶׁיֵּשׁ הַקְפָּדָה בָּהֶן לְבַד, כְּגוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמַלְכוּת וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַכַּת בְּכוֹרוֹת בֶּ"אֱמֶת וְיַצִּיב", וּבְרִית וְתוֹרָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל שְׁאָר הַנֻּסָּח שֶׁלֹּא הִזְכִּירוּ שֶׁיֵּשׁ הַקְפָּדָה בּוֹ — אֵינוֹ מְעַכֵּב כְּלָל אִם שִׁנָּה אוֹתוֹ וַאֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן אַחֵר, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא אֲמָרוֹ כְּלָל. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹסִיף וְהֶאֱרִיךְ בּוֹ, אֲפִלּוּ הַתּוֹסָפוֹת מְרֻבֶּה עַל הָעִקָּר, וּכְמוֹ שֶׁהִתִּירוּ לְהוֹסִיף בְּבִרְכַּת הַתְּפִלָּה מֵעֵין כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי"ט. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְהַמֵקִיל וְאֵינוֹ אוֹמְרָם — לֹא הִפְסִיד. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲסֹק בְּשׁוּם דָּבָר, וַאֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אָסוּר לְהַפְסִיק לַעֲסֹק כָּל זְמַן שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים פִּיּוּטִים, כָּל שֶׁכֵּן לְדַבֵּר שׁוּם שִׂיחָה בְּטֵלָה. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁלּוֹמֵד עַל יְדֵי הִרְהוּר שֶׁרוֹאֶה בַּסֵּפֶר וּמְהַרְהֵר — אֵין בָּזֶה אִסּוּר כְּלָל, שֶׁהִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר וְאֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק. אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לַהֲמוֹן עַם שֶׁאַל יִרְאוּ מִן הַלּוֹמֵד בַּסֵּפֶר וְיַפְסִיקוּ גַּם כֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, עַל כֵּן אֵין לָאָדָם לִפְרֹשׁ עַצְמוֹ מֵהַצִּבּוּר בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרָם וְיֹאמַר אוֹתָם עִמָּהֶם. וּבְפֶסַח (שֶׁהַחַזָּנִים מַאֲרִיכִין הַרְבֵּה בְּנִגּוּנִים) — מוּטָב לוֹמַר הַפִּיּוּט קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַבְּרָכָה, שֶׁהָרֹב הוּא שֶׁלֹּא מֵעֵין הַבְּרָכָה, וְחָשׁוּב הֶפְסֵק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה (כְּשֶׁשּׁוֹהִין בּוֹ כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ). וְכָל זֶה בְּצִבּוּר, אֲבָל הַמִּתְפַּלֵל בְּיָחִיד אֵין לוֹ לוֹמַר שׁוּם פִּיּוּט בְּבִרְכַּת קְרִיאַת שְׁמַע, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל הַבְּרָכָה, שֶׁהֲרֵי אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין "יִשְׁתַּבַּח" לְ"יוֹצֵר". וַאֲפִלּוּ בְּצִבּוּר, אִם שָׁכַח לוֹמַר הַפִּיּוּט עַד שֶׁגָּמַר הַבְּרָכָה — אָסוּר לְאָמְרוֹ, שֶׁכְּשֶׁאוֹמְרוֹ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה טַעַם הַהֶתֵּר הוּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא מֵעֵין הַבְּרָכָה, אֲבָל בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה — אָסוּר לְהַפְסִיק:
2. ב. וְכָל זֶה בְּבִרְכַּת קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל בִּתְפִלַּת י"ח אֵין הַפִּיּוּטִים חֲשׁוּבִים הֶפְסֵק, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהוֹסִיף מֵעֵין כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וַאֲפִלּוּ בְּג' — יֵשׁ מַתִּירִין לוֹמַר פִּיּוּטִים, הוֹאִיל וְהֵן צָרְכֵי רַבִּים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי"ב. וְכֵן רַבִּי אֶלְעָזָר הַקָּלִיר שֶׁהָיָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִקִּרְיַת סֵפֶר, וּבְיָמָיו הָיוּ מְקַדְּשִׁים עַל פִּי הָרְאִיָּה, שֶׁהֲרֵי לֹא תִּקֵּן שׁוּם קרוב"ץ לְיוֹם שֵׁנִי וְתַנָּא הוּא, וְהוּא תִּיקֵּן קרוב"ץ לְג' רִאשׁוֹנוֹת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לוֹמַר שׁוּם פִּיּוּט אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבִרְכַּת קְרִיאַת שְׁמַע, אֶלָּא מַה שֶּׁסִּדְּרוּ הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן הקליר"י שֶׁתִקְּנוּ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. אָמְנָם הַמִּנְהָגִים שֶׁנָּהֲגוּ בְּשָׁרְשֵׁי הַתְּפִלָּה אֵין לְשַׁנּוֹת מִמִּנְהַג אֲבוֹתָיו, כִּי י"ב שְׁעָרִים בַּשָּׁמַיִם כְּנֶגֶד י"ב שְׁבָטִים, וְכָל שֵׁבֶט יֵשׁ לוֹ שַׁעַר וּמִנְהָג בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְבַד מַה שֶּׁנִּזְכַּר בַּגְּמָרָא (אוֹ בְּדִבְרֵי הַפּוֹסְקִים שֶׁלָּמְדוּ דִּבְרֵיהֶם מֵהַגְּמָרָא) הוּא שָׁוֶה לַכֹּל: